יום ראשון, 29 בנובמבר 2020

הבית עם התריסים הירוקים

 

הבית עם התריסים הירוקים

אביעד בן יצחק

 

"הצגת חצות", כך כינינו בפעם הראשונה את הסצנה שהתרחשה, בשל השעה בה ארע הדבר. לעתים "ההצגה" התרחשה בשעות שונות ומשונות במשך היממה, אבל הכינוי שניתן לה בפעם הראשונה נצמד אליה לאורך כל הדרך. הפעם הראשונה, שנחרטה היטב בזכרוננו, התרחשה בחצות הלילה הראשון שלנו במקום הזה, אליו הגענו באוטובוס.

 בקיץ 1982 הכיתור על ביירות היה בעיצומו, ובערב ההתרחשות, נועדה להתבצע אחת ה"זחילות" הגדולות לעבר העיר הנצורה והמופגזת. "זחילה" היה שם קוד להשתלטות על חלק נוסף מהעיר והידוק נוסף של המצור.

נסענו, כל הפלוגה, בשלושה אוטובוסים מיושנים של אגד. כשהתקרבנו אל העיר היתה כבר חשכה מוחלטת. בערך עשרה קילומטר לפני העיר מישהו במחסום מאולתר, עצר את האוטובוסים שלנו.

"לכבות את האורות" הוא צעק. רק אחרי שאחרון האורות כובה, הוא התיר לנו להמשיך בדרכנו.

כביש החוף הלבנוני היה ריק ממכוניות אזרחיות וחשוך שלא כרגיל בשעה הזו. נהג האוטובוס לא ראה כלום ללא הפנסים, עמדתי לידו וניסיתי לכוון אותו. התחלנו בנסיעה איטית. חולפים על פני עשרות טנקים, עשרות נגמ"שים, אין ספור תותחים, דחפורים ועוד כלים מסוגים שונים. הכלים היו מוכנים לתנועה ומסודרים בשיירה ארוכה שכמוה ראיתי רק בימים הראשונים של המלחמה. אחרי מספר קילומטרים האוטובוסים שלנו עקפו את כל השיירה והגיעו למקום הקדמי ביותר שבו צה"ל שלט. פאתי ביירות.

ירדתי מהאוטובוס בהרגשה כבדה, את החיילים שלי לא הכרתי, הם הגיעו לקורס רק שלושה ימים קודם לכן, ובקושי הספקנו להתחיל לאמן אותם. על האימונים שעברו בטירונות לא סמכנו כל כך. את השטח לא הכרתי, ראיתי צילום אויר של האזור למשך מספר דקות, בערך שעה לפני הכניסה ללבנון וזכרתי את התמונה באופן כללי ביותר. התפללתי שלא יקרה כלום. לא ידעתי, איך החיילים יגיבו, אם יקרה משהו, ולא התחשק לי לבחון את הנושא הזה דווקא עכשיו, כשהמוכנות כל כך מוטלת בספק.

הלכנו,כמאה חיילים, בטור ארוך ושקט, הרוב בוודאי הרגישו כמוני. מימיני הופיעו צלליות חשוכות של בנינים גדולים, זיהיתי את האוניברסיטה של ביירות לפי תצלום האויר. לפחות אני מזהה  משהו, חשבתי לעצמי. חיילים מגדוד ההנדסה עמדו דוממים ליד הכלים שלהם וחייכו אלינו חיוכים מאובקים ומותשים כשעברנו לידם. עברתי ליד נגמ"ש צהלי שרוף. גם בחושך זיהיתי את צורת הגלגלים והסימנים הצהליים.

עברה עוד כמחצית שעה של הליכה בחושך מוחלט, בדרך חולית, לא ראיתי דבר מימיני ומשמאלי. נעצרנו לבסוף בפתח בניין בשכונת מגורים. "זה המוצב שלך," מפקד הפלוגה אמר לי והמשיך בדרכו. היו לו עוד שני מוצבים לתפוס.

קצין מהצנחנים חיכה לי. מחזור מעלי בבה"ד 1. "חמשים מטר ממך לכיוון מזרח זה האזור של המחבלים. הבית עם התריסים הירוקים, זה כבר השטח שלהם". הוא הצביע בידו לעבר גוש שחור. "השטח שלהם זה בורג' אל ברג'נה, תעשה היכרות, אביעד - בורג' אל ברג'נה, בורג' אל ברג'נה - אביעד נעים מאוד, אתם יכולים ללחוץ ידיים ולהתחבר. מחנה פליטים, כמה עשרות אלפי פלשתינאים, לא כולם חובבי ציון. כמה אלפי מחבלים, לא כולם עם רגשות ציוניים עמוקים. אתמול בלילה, יצא מחבל חמוש מהמרתף של הבית שלנו, למזלי אני שלפתי ראשון. תיזהר," הוא אמר. לחצנו ידיים. הוא מיהר למחלקה שלו. ידעתי בגדול מה חלקו ב"זחילה" הקרובה. אני חושב, שאמרתי לו "תיזהר גם אתה".

התמקמנו ב"מוצב", דירה בקומה שתיים בבניין בן שבע קומות, עמדות על המרפסות, מדופנות בכמה שקי חול שקבלנו בירושה מהצנחנים. ארגנו שמירה, ומי שיכול היה ניסה להניח את הראש ולישון.

בחצות, בדיוק על הדקה, פגעה הפצצה הראשונה של המחבלים בדירה שבה ישנו. טנק מלמטה ירה בחזרה שני פגזים והרעיד את כל שבע הקומות של הבניין. ממש באותו זמן התחילה ההרעשה הכבדה, לפי הקולות ידענו שה"זחילה" התחילה. קולות הקרב היו קרובים ונשמעו היטב. מאותו זמן ובמשך כמה ימים האש מסביב כמעט ולא פסקה. מסתבר שהיינו בדיוק בלב המהומה. צה"ל והמחבלים בביירות ניהלו חילופי אש תותחים ורקטות, כשאנחנו ממש מתחת. בהתחלה התרגשנו מהשריקות הבלתי פוסקות של הפגזים מעל ראשינו, אבל אחר כך אתה פשוט מתרגל לזה ומתעלם. אתה ישן עם השריקות האלה ואוכל איתן ובעצם עושה הכל, כשהשריקות מתנגנות להן ברקע.

היו כמובן גם "הצגות החצות" המקומיות שלנו. כמעט כל לילה, מחבל זה או אחר, התקרב וירה לעברנו. אנחנו השבנו יריות וחוזר חלילה. לא יודע מה העלה את חמתו של המפקד, אולי השריקות הבלתי פוסקות של הפגזים מעל הראש ואולי העובדה שאחד מניסיונות הפגיעה בנו התרחש באור יום מלא. שתי דמויות במדים, עם תעוזה לא קטנה, קפצו להן מאחורי הבית עם התריסים הירוקים וירו לעברנו ירי די מדויק. 

הפקודה שקבלתי היתה קצרה וברורה: "המרחק בינינו לבינם קצר מדי. נקה לי כאן קצת את הסביבה. תוריד את הבית עם התריסים הירוקים. עד הערב סיימת. סוף."

לקחתי אתי את דודי סגני ועוד עשרה חיילים. התקדמנו בזהירות ובמהירות, משתדלים להישאר כמה שפחות בשטח הפתוח. בדרך חשבתי על ההפתעות שהכנתי לאלו שינסו להגיע אלי, וחששתי ממה שהם הכינו לי. הגענו אל הבית עם התריסים הירוקים. דודי בדק מימין, ואני פניתי שמאלה אל הדלת. הבית היה נטוש ופתוח לרווחה. בדקתי היטב. בבית לא היתה נפש חיה. התחלתי להתארגן לפיצוץ הבית.

דודי הגיע וקרא לי. אתה חייב לראות משהו. יצאנו בזהירות, חוששים ממלכוד, ממוקש, מצלף ומהשד יודע מה. על גב הבית עם התריסים הירוקים נשענה לה בקתה קטנה, מוזנחת ומטה ליפול. דודי פתח את הדלת, נכנסנו, מצוהר קטן נכנס מעט אור. ערבי זקן לבוש גלימה מטונפת ישב ליד שולחן עלוב ובהה בנו בעיניים לבנות, סומא באפלה. אשה זקנה לבושה בלויי סחבות האכילה אותו דייסה. בפינה על הרצפה המלוכלכת, עמדה פתיליה ומשהו התבשל עליה, ריח התבשיל חדר לאפי ביחד עם הריח המעופש והטחוב של הבקתה.

דודי משך אותי החוצה ותפס בידי. "ברור לך מה יקרה לבקתה הזו, אם תפיל את הבית עם התריסים הירוקים?"

"ברור כשמש" אמרתי ושנאתי את כל מי שהכניס אותי למצב הזה. קיללתי בלבי את המלחמה ואבות אבותיה. קיללתי את המחבלים הפלשתינאים, שלא סופרים את בני עמם ואת אמהותיהם עשרה דורות לאחור לפחות. נדמה לי, שמופע הקללות שהתנגן בלבי נמשך דקות ארוכות. מפי לא הוצאתי מילה.

דודי התחיל לאבד סבלנות: "אז מה עושים?" הוא הביט בי וידו אחזה בזרועי. אני כנראה כבר מיציתי את רפרטואר  הקללות.

 הוא הסתכל על הבקתה, הביט לי בעיניים וחייך: "הו, למבט המוכר הזה שלך חיכיתי"

 

הקיץ הלבנוני הלוהט והמהביל החליף פנים, חורף קר וזועף הצליף מטחים של גשם, מתנפל בשצף קצף על סיור היום שלנו בפאתי ביירות. רטובים וקפואים, מצאנו מסתור בבית נטוש. עליתי עם דודי לקומה השניה. בדרך הוא סינן איזו קללה, ובשקט כדי שהחיילים לא ישמעו, הוסיף: "אפילו מזג האויר רוצה להעיף אותנו מלבנון הארורה הזו."

עמדנו בקומה השניה ליד מדורה מאולתרת, מנסים להתיבש. העיניים שלנו נדדו לכיוון מערב אל השכונה ההיא. את הבית בן שבע הקומות שבו שכן ה"מוצב" שלנו מצאנו בקלות.

דודי הצמיד משקפת לעיניו וסרק ביסודיות את הסביבה של אותו בניין.

"אתה עדיין בודק, אם הבנתי נכון את הפקודה ההיא לגבי הבית עם התריסים הירוקים או בלי התריסים?" זרקתי לעברו.

 הוא פלט צחקוק, הסתכל לי בעיניים ואמר משפט, ששמעתי אחר כך פעמים רבות מהסובבים אותי, בצורה כזו או אחרת: "את מה שמתחשק לך, אתה תמיד מבין מצוין".

האפרסמון

 

האפרסמון

אביעד בן יצחק

                                                   

אין פרי יותר טעים ממנו, הקליפה אמנם קצת קשה אבל התוכן מתוק מדבש. באותה תקופה הוא היה נדיר מאוד עבורי ויקר מציאות. בכל פעם שטעמתי, נהניתי מחדש. זה היה הפרי האהוב עלי ביותר ולא החמצתי הזדמנות ליהנות ממנו.

סדרת ניווטים בהרי ירושלים, במסגרת קורס קצינים. התכוננתי לניווט הלילי. חבר עבר וראה אותי רכון על המפה. הוא הסתכל כמה שניות על ציר הניווט שלי והניח את האצבע על נקודה מסוימת, לא רחוק מהציר. "כאן" הוא אמר "יש מטע אפרסמונים ענק". החלטתי להגיע אליו. אורך הניווט המקורי היה כחמשה עשר קילומטר, בכדי להגיע למטע הייתי צריך ללכת שני קילומטר נוספים. המפקדים כבר אשרו את הציר, אז מה?!, חייכתי לעצמי ושיניתי אותו, לא ספרתי לאיש. הכול על מנת לעבור דרך מטע האפרסמונים.

הלכתי לבד, חורף, לילה חשוך, כמעט ללא כוכבים. זה היה סופו של שבוע ניווטים ארוך עם מעט מאוד שעות שינה. הגוף היה עייף מכל המרחקים שצעדתי בימים האחרונים ואולי גם מאלה שלפניהם. אחרי מספר קילומטרים, כבר הייתי רטוב עד המותניים, כתוצאה מחציית שדה חיטה ועוד כמה חציות של שטחים שהיו מנוקדים בשיחים רטובים כאלה ואחרים. היה קר, ומה שהחזיק אותי היה מטע האפרסמונים שאפגוש עוד כמה קילומטר וכמובן הטעם הנפלא של הפרי זה.

הניווט עבר בצורה טובה, מצאתי את הנקודות הנדרשות והקצב היה טוב, אפילו משביע רצון. לקראת שלוש אחר חצות ראיתי את המושב מצפון ומצאתי את דרך העפר המובילה אל המטע. הכיוון היה מדויק. אחרי כמה מאות מטרים ראיתי את המטע.

הלכתי על דרך העפר, המטע מימיני. ביני לבינו הפרידה שדרת ברושים. בין הברושים הייתה מתוחה גדר תיל. החלטתי לא לגרום לנזק ולא חתכתי את הגדר. הלכתי לאורכה לאט, הגדר הייתה שלמה ולא נראה סימן לפירצה.

ממש בקצה השביל, כשאני על סף ייאוש, מצאתי את הכניסה המיוחלת. הכניסה, הייתה אמנם חסומה, בשער ברזל אבל הצלחתי לעבור ברווחים שבין חלקיו. כשנכנסתי פנימה, הצצתי בשעון, השעה הייתה מאוחרת וכבר הייתי לחוץ בזמן. נשאר לי עוד מרחק גדול ללכת. החלטתי שאני אוכל את האפרסמון הראשון שאני מוצא ועף משם.

נכנסתי למטע וקטפתי מהעץ הקרוב אפרסמון אחד. יצאתי במהירות, לא ידעתי באיזה חומרים מרססים אפרסמונים, ליתר בטחון שלפתי מימיה ושטפתי אותו היטב במים תוך כדי הליכה מהירה, ספק ריצה. כשסיימתי לשטוף אותו נעצתי את שיניי בעוצמה בפרי התאווה.

 

***

 

הפרי לא היה בשל, שיניי קהו, הטעם היה נורא וליווה אותי עד סוף הניווט.

יום שבת, 24 באוקטובר 2020

 

אמריקה

כתב אביעד בן יצחק

 

 

 

1924 וורשה, פולין

מרים גוט התרגשה כילדה קטנה, למרות שכבר לא הייתה ילדה וגם לא קטנה. היא עמדה ראשונה בתור מול המשרד, המשרד שינפק לה בעוד רגע קט את האשרה המיוחלת, האשרה שתיקח אותה לאמריקה.

בלילות האחרונים נדדה שנתה, המחשבות על אמריקה שגעו אותה. אבל כל זה כבר לא חשוב, נותר רק לאסוף את האשרה, לעשות את הצעד האחרון ומאמץ של שנתיים יגיע לסיומו. מכאן תמהר לרכבת ומשם לאוניה והנה אמריקה, תתכונני, עוד מעט אני מגיעה. היא הושיטה את ידה אל הכיס הפנימי, המוסתר היטב של המעיל ומששה את הכרטיס להפלגה בפעם המי יודע כמה.

שנתיים היא חשבה לעצמה, ואיזה שנתיים, כמה דברים קרו במהלך השנתיים האלה. זה התחיל מהשידוך. שידכו לה את אבהרמ'ל, אביה ואבי החתן סיכמו את כל הפרטים, כאילו שהיא איזו פרה שעושים לגביה עסקה. היא ידעה מי זה אברהמ'ל אבל לא פגשה אותו מעולם. הוא נחשב לאחד האברכים הנחשבים בעיר וכל הפרטים כבר סוכמו, אבל היא חשבה אחרת וסרבה להינשא לו. דבר שלא נשמע כמוהו בקהילה האורתודוקסית שבה חיה. היא לא רצתה את אברהמ'ל ולא רצתה לחיות בוורשה השנואה עליה, היא חלמה על אמריקה. מול עיניה עמדו תמונות שראתה פעם בעיתון כלשהו, תמונות של בתים גדולים, רבי קומות. לשם רצתה להגיע, זה היה החלום שלה. אביה רתח מזעם על הסירוב לשידוך, המשפחה כולה הייתה כמרקחה, מצעד של דודות ובנות דודות ניסה לשנות את דעתה, כל אחת בדרכה, אבל היא בשלה, מסרבת בכל תוקף. השידוך בוטל, הבושה הייתה קשה מנשוא, עולמו של אביה, חרב עליו והיא נזרקה מביתה כשרק בגדיה לעורה. איש מקרובי משפחתה לא העז לדבר איתה, כשעברה לידם הם הפנו את ראשם כאילו שאינם מכירים אותה. הנידוי היה מוחלט. בגיל עשרים בערך מצאה את עצמה לבד, מנותקת מכל מה שידעה והכירה, מנותקת ממשפחתה ומהקהילה. הנה, היא חייכה לעצמה, עברו שנתיים, שנתיים של מאבקים ועבודה קשה, שנתיים אין סופיות במתפרה הטחובה במרתף העלוב ועכשיו, אחרי שאספה פרוטה לפרוטה, עכשיו היא בדרך לאמריקה.

התור הלך והתארך, אנשים התאספו מסביב, שקועה במחשבותיה וחלומותיה, כמעט שלא שמה לב למתרחש סביבה.

היא הציצה בשעונה, מחכה בקוצר רוח שהמשרד יפתח. בימים האחרונים מכרה וחילקה את כל רכושה, את כל מה שאספה בשנתיים האחרונות, כל מה שנותר לה היה צרור עכשיו במזוודה אחת, מזוודה שאיתה תתחיל את חייה ביבשת החדשה.

הפקידים לא מיהרו לפתוח את המשרד, נהנים מעוד כמה דקות של שקט לפני שיתחיל יום עבודתם. מרים הרימה את ראשה והביטה סביב אל האנשים העומדים בתור. ממש לידה עמדה משפחה של יהודים, הם דברו אידיש והיא חייכה אליהם, מתקשה להסתיר את האושר הנסוך על פניה. האיש המבוגר, כנראה אבי המשפחה חייך אליה, לידו עמד גבר צעיר, בגילה, היא חייכה גם אליו והוא הסמיק, משפיל את עיניו.

"איציק וינטר, בני" פנה אליו המבוגר "אתה יכול להגיד שלום לגברת הנחמדה"

"אני לא גברת, מרים זה מספיק, מרים גוט" היא ענתה באידיש.

"אני דוד וינטר וזה בני איציק ואלו האחיות של איציק, הוא הציג בפניה שתי בנות צעירות וזו אשתי מלכה וינטר, הנה את מכירה את כל המשפחה, חוץ מדבורה, הבת בגדולה...." אמר ונאנח. מרים הספיקה להחליף איתם כמה מילים עד שהמשרד נפתח. 

 

 

דוד וינטר חיכה ליום הזה חודשים רבים. היום הזה הגיע סוף סוף. הכל מסודר. הוא לוקח את כל המשפחה לפלשתינה. רק דבורה הייתה חסרה, דבורה שתמיד חייבת ללכת בדרכה, דבורה שמרגע שהחליטה משהו, שום דבר לא יזיז אותה.

הרעיון לנסוע לפלשתינה עלה בליבו כשקרא את הספרון של הרצל על מדינת היהודים, באותו יום גמלה בליבו ההחלטה. שכניו קראו לו משוגע. המשוגע שנוסע לפלשתינה כשכולם נוסעים לאמריקה אבל הוא נדבק בחיידק הזה והיה נחוש בדעתו.

"אחר כך אתה מתפלא על העקשנות של דבורה" תחזור ותטיח בו מלכה אשתו "כולם נוסעים לאמריקה ואתה נוסע ליפו, מעניין מאיפה דבורה ירשה את העקשנות הלא מתפשרת הזאת"

כבר כמה שבועות ניטש הוויכוח במשפחת וינטר, דוד ומלכה מתעקשים שכל המשפחה תסע ביחד ואילו דבורה בשלה. דוד השיג אשרות כניסה לפלשתינה עבור כולם, שלטונות המנדט הבריטי הנפיקו עבורם סרטיפיקטים, אבל דבורה מסרבת להצטרף, היא מתעקשת לנסוע לפלשתינה עם חבריה לתנועה ולא "עם אבהל'ה ואמה'לה".

"רק עד יפו" התחנן, אחר כך בפלשתינה תצטרפי לחברים מהתנועה, הוא עשה את הניסיון האחרון אבל היא בשלה. "נפגש בפלשתינה, אני נוסעת עם הקבוצה מחר ואחכה לכם שם". פסקה ולא נתנה לו שום סיכוי.

דוד וינטר עמד מול הפקיד ואסף את אשרות הנסיעה של משפחתו.

 

 

 

מרים גוט נגשה אל הפקיד ובקשה לקבל את האשרה שלה.

הפקיד הרים את ראשו "הגברת לא קוראת עיתונים? זה פורסם כבר אתמול" הוא אמר "אין אשרות לאמריקה"

מרים חשבה שהיא מתעלפת, כמעט כל חסכונותיה הושקעו בכרטיס להפלגה ....... כל החלומות שלה על אמריקה.........., זה לא יכול להיות.......

"מה זאת אומרת אין אשרות לאמריקה? יש לי כרטיס להפלגה" אמרה והציגה את הכרטיס בפני הפקיד.

"אמריקה, סגרה את השער לפני כמה ימים, הם לא מקבלים יותר מהגרים. אין ויזה לאמריקה"

"אבל זה לא יכול להיות............" בעיניה עמדו דמעות "יש לי כרטיס להפלגה"

"גברת יקרה, אין ויזות לאמריקה. המצב שלך עוד טוב, יש אלפי אנשים שנמצאים עכשיו בים על אוניות, הם לא יודעים שיגיעו לשער נעול. מה יעשו כשיגיעו? מי יודע. מצטער, גברת" אמר ופנה אל הבא בתור.

מפיה של מרים נפלטה זעקת שבר, ואליה התלווה בכי תמרורים. בקושי רב, הצליחה לפלס דרך לספסל הקרוב ולהתישב, מפחדת שתתעלף בכל שניה. כל כך שקועה הייתה בבכי, עד שלא שמה לב לכך שכל הנוכחים, מסתכלים רק בה.

 

 

 

דוד וינטר, הבחין במתרחש, הוא שמע חלקים מהשיחה והבין מיד מה קרה. הוא היה הראשון לגשת אליה. הוא התיישב לידה והגיש לה מטפחת מבהיקה, מגוהצת. משפחתו התאספה סביבם. הבנות ניסו לעודד את רוחה. יצחק עמד מהצד.

 

 

 

***

 

הכלה פסעה אל חופתה בסמטה החולית, המובילה אל בית העם, כיוון שלא היו לה קרובי משפחה בסביבה, היו אלו האחיות של החתן שליוו אותה, פוסעות לצידה, אוחזות בשולי השמלה כדי שלא תיגרר על פני החול. היא פסעה לתוך האולם, הדיבורים פסקו והקהל מחא כפיים. לפני החופה נעצרה והמתינה. החתן פסע לעברה וכיסה את פניה בהינומה, פניו סמוקות מהתרגשות. הוא הוביל אותה אל החופה בחיל ורעדה.

הרב התחיל בטקס הקידושין.

מרים לחשה לדבורה וינטר העומדת לימינה "במקום אמריקה, מצאתי את חדרה, ומי יאמין אפילו חתן מצאתי, יצחק וינטר, הכל בזכותך אחות, הכל בזכות זה שפינית את הסרטיפיקט, את עם התנועה שלך..."

דבורה לחצה את ידה בחום. היא סיננה בקול כדי שאביה ישמע "הכל בזכות העקשנות הזאת של דבורה, עקשנית שלא ברא השטן...זאת עם התנועה שלה...."

הרב הרים את עיניו והפנה אליהן מבט, מרים ודבורה כבשו בכח את צחוקן, דוד ויצחק וינטר חייכו חיוך קטן.

 

 

 

יום שלישי, 29 בספטמבר 2020

 שבתאי

כתב אביעד בן יצחק

 

 

 

האחד בספטמבר 1939

האורות של תל אביב נראו בבירור, ארץ ישראל הנכספת שעליה דברו שנים בבית ובפעולות ב "שומר הצעיר", נראתה קרובה מתמיד, שבתאי עמד על הסיפון עם חבריו לקבוצה הבולגרית ליבו נמלא התרגשות. לחברים בקבוצה היה המון מן המשותף. רובם המוחלט היו בני עניים כמותו, כולם שלטו בעברית. כמותם הוא היה חניך ה"שומר הצעיר". כל חברי הקבוצה חלקו את אותו חלום ואותה משאת נפש   להקים קיבוץ בארץ ישראל, הדבר שאליו הוכשרו מצעירותם.

הוא היה מהראשונים לעלות על "הטייגר היל" בוארנה, בולגריה, על שפת הים השחור. הוא הרגיש סמליות בכך שהוא עוזב את בולגריה מאותה עיר שבה נולד אביו. וארנה היתה נקודת המוצא של האניה, חודש וחצי קודם. חודש וחצי של תלאות, כל זה עומד להגיע לסיומו עוד מעט.

האניה שייטה ישירות לכיוון תל אביב, הוא וחבריו היו מהראשונים ומהבודדים שידעו בדיוק מה אמור לקרות. עכשיו זה היה תפקידם להעביר את זה למאות מעפילים נוספים. האורות התקרבו ונראו כעת במרחק נגיעה "להחזיק חזק - תחזיקו בכל מה שאתם יכולים – להחזיק חזק" הוא צעק בעברית ומכיוון שלא היה בטוח מה הקהל מבין, חזר על זה בבולגרית ובלדינו. מסביב נשמעו הוראות דומות של חבריו לקבוצה. קול חריקה חזק נשמע לפתע מתחתית האניה. הוא התאמץ בכל כוחו להחזיק בחבל הקשור לסיפון. האניה נעצרה לפתע והאנשים נזרקו לכל הכיוונים, חלקם נפלו על הסיפון. במאמץ גדול הצליח שלא לאבד את שיווי משקלו. הוא הסתכל ימינה ושמאלה וראה שהאניה ממש על החוף.

כמו כל חבריו לקבוצה הוא ידע בדיוק מה יעשה. כשתרמילו הקטן על גבו, הוא היה מהראשונים לקפוץ למים. בעודו במים המתין כמה שניות לחבריו, עוד כמה מאות מעפילים החליטו לעשות כמותם וקפצו בזה אחר זה. הוא זיהה כמה חברים והם החלו לשחות את החוף, בדרך סייע לכמה מחברותיו, תומך בהן בידיו החסונות. גלי החוף הקשו עליו להתקדם והוא נאבק בהם עולה ויורד, מתאמץ שלא לשתות את מי המלח הצורבים. אלו לא היו המים המתוקים של הדנובה, מחוז ילדותו, המים כאן אחרים וגם הגלים, חשב לעצמו. הוא עשה תנועה ועוד תנועה עד שהרגיש את הקרקע מתחת לרגליו. הוא לא הספיק להבין מה קורה ומיד נגשו אליו כמה גברים, אלו הרגיעו אותו, אחזו בידיו ומשכו אותו לתוך ההמון שהתאסף בדיוק לצורך כך. בגדיו הוחלפו במהירות בבגדים יבשים, בגדים של "צברים". תוך דקות ספורות הוא הוברח לתוך רחובות תל אביב והוסתר בביתו של רופא תל אביבי. מקץ כמה ימים אספו אותו אנשי ההגנה והוא הוסע לקיבוץ בית זרע בצפון "שם אכלתי רק בננות" הוא יספר לי לימים.

 

 

 

חורף 2018  - יד בן צבי ירושלים

אני עובר בין המדפים הארוכים בספריה, פוסע במסדרון ארוך ומחפש חומר על שורשי הבולגרים. אני מנסה לאתר ספר מסוים שעדיין לא הצלחתי לשים עליו את ידי. אני מגלה שאני במסדרון הלא נכון ופונה לעבור למסדרון המקביל. בזווית העין אני רואה חוברת שמוטה, נוטה ליפול מהמדף, היא נמצאת במדף התחתון מימיני. אני מתכופף להחזירה למקומה וקופא במקומי. החוברת מכילה את דבריו של שלמה שפי, מהשליחים הארץ ישראלים שהובילו את האניה "טייגר היל". מדבריו של שלמה שפי אני מבין את כל מה שאבי, בצניעותו, לא סיפר לי. שלמה מתאר איך חברי הקבוצה הבולגרית, העבירו בסירות קטנות, במשך לילה שלם 600 מעפילים מספינתם התקועה מול חופי ביירות אל ה"טייגר היל". הוא מספר על ניסיון הירידה הראשון לחוף הארץ. ניסיון, שהסתיים בהרוג אחד וארבעה עשר פצועים, מאש הבריטים. בעקבות כשלון הניסיון הזה, פרצה מהומה על הסיפון, הייתה זו הקבוצה הבולגרית שהרגיעה את הרוחות ומנעה מהדברים לצאת משליטה. הוא מספר גם על "העברת המקל" מה שהיה נהוג בכל אניות המעפילים. בהתקרב האניה אל החוף, השליחים הארץ ישראליים נאלצו לנטוש אותה, כיוון שהעונש הצפוי להם מידי הבריטים היה כבד. זה קרה גם במקרה של "הטייגר היל", מרגע שהארץ ישראלים ירדו, היו אלה חברי הקבוצה הבולגרית שהובילו והנהיגו את האניה עד הגיעה לחוף תל אביב.

 

 

 

תחילת נובמבר 1956 – שארם א שייח

צעקות "חדל אש" נשמעו מסביב והבהירו שהקרב נגמר. שבתאי חייך לעבר החברים והשחיל עוד פצצה ללוע המרגמה "ליתר בטחון" סינן מבעד לשפתיו ועיניו הכחולות נצצו. הקרב נגמר ואחד הצלילים המשמעותיים האחרונים שנשמעו היה פיצוץ שהוא גרם לו. גם כן צליל, אמר לעצמו האיש שכל כך אהב מוזיקה, האיש שידע לשרוק בעל פה מתחילתן ועד סופן יצירות קלאסיות שלמות  ומורכבות.

חלומו הגדול של העולה מבולגריה התגשם לבסוף, הוא לוחם לכל דבר, ממש כמו הצברים והוא נמנה בין כובשי שארם א שייח, אחת הנקודות הרחוקות ביותר שצה"ל הגיע אליהן במלחמה הזו. על תחושת הגאווה שלו העיב מעט עצב. האיש שחונך על ברכי תנועת ה"שומר הצעיר", שאחד מערכיה היה אחוות עמים, לא יכול היה שלא לחוש בכאבם של  החיילים המצרים המובסים שעברו מול עיניו בשורה בידיים מורמות.

במסדר הניצחון המאולתר שהתקיים מיד אחרי הקרב קרא הרמטכ"ל משה דיין מסר מיוחד מראש הממשלה הנערץ דוד בן גוריון ".....הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר....."

 

 

 

חורף 1998  - ארכיון צה"ל בגבעתיים

בחוץ גשם זלעפות. הגשם ניתך על החלונות הגדולים הצופים לעבר תל אביב וגבעתיים ללא הרף, רוח סערה משתוללת ומייללת. אני משתתף בסיור של קצינים בכירים בארכיון. הרצאת הפתיחה מתקיימת בחדר דיונים גדול, סביב שולחן עץ ענק. המרצה שולפת דוגמאות מאוספי הארכיון ומעבירה אותן בין האנשים, היא נותנת הסבר על כל אחת מהדוגמאות. אחת מהן מסקרנת אותי במיוחד, אני מושיט יד ואוסף אותה אלי. בתוך שקית ניילון נמצא פתק זעיר, שעליו שרבט הרמטכ"ל משה דיין לאלוף פיקוד דרום דאז את תכנית הקרב הראשונית לכיבוש סיני ב 1956. תכנית שמומשה אחר כך במדויק. קו זעיר אחד מוביל מאילת לכיוון שארם א שייח. אני מצביע על הקו הזעיר הזה ומראה אותו לחבר היושב לידי "על הקו הזה היה אבא שלי ב 1956, בין לוחמי חטיבה 9, החטיבה שעשתה את כל דרך החתחתים מאילת ועד שארם, החטיבה שעשתה את מה שמעטים האמינו שניתן וכבשה לבסוף את שארם א  שייח בקרב מוצלח ביותר.   

 

 

 

1974 – חדרה

בכל השנים, שבהן הורי גדלו תות שדה, היו לי תפקידים קבועים. לטפל בלול כדי שההורים יוכלו לטפל בגידול העיקרי ועוד משימות רבות נוספות. בשדה התות, התפקיד שלי היה לאסוף מגשי תות עמוסים ולשאת אותם בזהירות אל בית האריזה. כל זה היה צריך להיעשות במהירות כדי שהפרי הרגיש לא יפגע מהחום או הגשם ובזהירות, כדי שהפרי לא ייפול או ימעך. היו לי גם תפקידים הקשורים לאריזה, הכנת הקרטונים, עטיפת הסלסלות ועוד. והיה גם התפקיד שאהבתי יותר מכל. לכסות את ערוגות התות בשרוולי פלסטיק, כל ערב, לפני החשיכה. אבי היה פוסע לפני ועושה את רוב העבודה, עלי היה מוטל לוודא שהיריעה תרד עד הסוף ושבחלקה התחתון יהיה כפל קטן. הכפל נועד לאסוף אליו את המים הניגרים וליצור מעין משקולת שתמנע מהיריעה להתעופף ברוח.

יום שישי אחד בחורף 1974 היה שונה לגמרי מכל עשרות הפעמים שבהן עשינו את מלאכת כיסוי הערוגות. בערך באמצע העבודה, התקדרו השמים, גשם חזק וברד נתכו. המבול הלך והתגבר. הנזק שברד כזה גורם הוא בלתי הפיך ויכול לסכן יבול של עונת גידול שלמה. התחיל מרוץ נגד השעון ונגד הברד. אבי רץ לפני מתעלם מהמבול וסוגר את היריעות, אני מחרה מחזיק אחריו בריצה מהירה, מנסה לעמוד בקצב שלו. הגשם והברד ניתכים בקצב הולך וגובר. אני רץ, ממשיך לרוץ ולעשות את העבודה, משתדל לעמוד בקצב. המעיל והבגדים היו ספוגים במים, הגוף הולך וקופא, אצבעות הידיים קפואות, אני כמעט לא מרגיש אותן, הנעליים אוספות בוץ עם כל תנועה וכל צעד הופך קשה יותר. אבי לפני והוא ממשיך בשלו. לא עוצר לשנייה, רק מגביר את הקצב, צמוד למוטו שלו – את העבודה חייבים לסיים ובצורה הטובה ביותר.

 

 

***

 

 

לאורך ארבע שנים במסלול חי"ר מפרך, כחייל וכקצין, במסעות אלונקות, מסעות ששים ק"מ, במהלך ניווטים אינסופיים, בבוץ ובשרב, בישראל ובשטח לבנון, במשך שנים של קריירה תובענית, מול כל אתגר וקושי ובכל פעם שאני עובר ליד המקום שבו ניצב פעם שדה התות הזה. בכל המקרים האלה ועוד רבים אחרים עומדת מול עיני הדוגמה האישית הפשוטה הזו עם המסר הברור – את העבודה חייבים לסיים ובצורה הטובה ביותר.

 

 

אוגוסט 2018 – מנצ'סטר אנגליה

אני לוקח את בני לראות משחק כדורגל של מנצ'סטר יונייטד. זו הפעם הראשונה שאנחנו באצטדיון הביתי של הקבוצה. אנחנו יושבים נרגשים ומשתאים באולד טראפורד.   

אני מתרגש עוד יותר, כשאני נזכר בפעם הראשונה שבה לקח אותי אבי לראות כדורגל, באצטדיון הדחוס והעלוב של הפועל חדרה. אני מתרגש כשאני נזכר בפעם הראשונה שבה הייתי עם אבי באצטדיון גדול, אותו יום ב 1975 בו חדרה לבשה חג, חג ששנינו היינו חלק ממנו - היום בו הפועל חדרה שיחקה בחצי גמר גביע המדינה נגד בית"ר ירושלים.

 

 

מרץ 1981 – בית חולים בילינסון פתח תקווה

כל הבדיקות והבירורים כבר נעשו, כל התוצאות התקבלו ונבחנו. היום יוחלט על סוג הטיפול שינתן. הוא שכב במיטתו לא מודע להחלטה הממשמשת ובאה – החלטה שעלולה לחרוץ את גורלו. מחשבתו לא הייתה צלולה כפעם והוא התקשה לעבד את הדברים ששמע וראה. הגידול בראשו אכל כל חלקה טובה.

אור הבקר חדר מבעד לחלונות, אותו גוון אפור ראשוני  שהכיר כל כך טוב לאורך כל השנים הארוכות שבהן השכים קום לעבודה קשה. האיש החרוץ שעבד כל ימי חייו מבקר עד ערב, שכב במיטתו ללא תנועה ובהה בתקרה. תחנות חייו עברו בראשו. ילדותו, ילד יתום מאם שגודל על ידי אמא חורגת. הבית הקפוא והעלוב ברוסה על שפת הדנובה. היום שבו נפרד מאביו בפתח הבית ב 1939 ושם פעמיו אל הארץ. העלייה לארץ על גבי ספינת המעפילים, קצת לפני ששערי אירופה ננעלו. ההמתנה הארוכה להתיישבות עם חבריו לקיבוץ ד' של ה"שומר הצעיר", חברי הקבוצה שתייסד את קיבוץ יקום. עזיבת הקבוצה והפניה לדרך עצמאית עם ה"איכרה" שרה כפי שהם כינו אותה. אמי, שרה אמרה לו משהו והוא חשב על כל שלושים וחמש השנים שבהן הלכו יחד, באש ובמים, בחום ובקור, על כל תחנה במסלול חייהם. על הבית והמשפחה, שבנו בעשר אצבעות ובעבודה קשה ובלתי פוסקת. הוא חשב על כל אחד מילדיו בגאווה מהולה בדאגה. נזכר בספריה הענקית שאסף, הספרים שאותם קרא בשקיקה בלילות ושמהם למד את כל מה שלא הספיק במעט שנות הלימוד הפורמליות. הספרים, המילונים והאנציקלופדיות, שבאמצעותם ניסה לצקת בילדיו את האהבה ללימוד, את ההשכלה ואת הסקרנות הבריאה.

הוא נזכר איך נשלח לשמור על כפר ברנדייס מיד אחרי קום המדינה, חמוש במקל גדול, כי רובים לא היו. חשב על גיוסו לצה"ל והשבעתו כאחד מראשוני החיילים במדינת ישראל. נזכר ברטט שעבר בידו כשחתם על השבועה, גאה עד אין סוף.

הוא הרהר בעסקים השונים שמהם הרוויח את לחמו ופרנס את משפחתו, לא מוכן לכל עזרה, לא מאחיו העשירים בצרפת ולא מאף גורם. את הכל התעקש לעשות לבד. העסק הראשון היה בית מלאכה לרעפים ובלוקים. הוא חשב על כל שיכוני העולים שנבנו בעזרת הבלוקים שייצר "עם זיפזיף משפת הים וכמעט בלי מלט" כדבריו "כי לא היה מלט וזה היה יקר נורא" . הוא חשב על כל הגגות שכוסו ברעפים האדומים שייצר בחצר ביתו ועל הגגות הרבים שכיסה בעצמו.

הוא חשב ארוכות על מבצע סיני ב1956, כשהוא כבר כמעט בן ארבעים, נשוי ואב לילדים, ובכל זאת לוחם, קרבי, רגם 81 מ"מ. ולא סתם אלא בתפקיד שהשפיע על מהלך הקרב. נזכר ביציאה מאילת לכיוון דרום כשלא ידע לקראת מה הוא הולך ולא היה לו מושג אם יחזור לראות את ביתו ומשפחתו.

הוא נזכר בקניית המשאית הראשונה שלו, שלל מאותה מלחמה, ויחד איתה משאית שנייה ושלישית במטרה ששתי האחרונות תשתמשנה כמאגר חלפים למשאית הראשונה.

הוא חשב על הלול, התרנגולות ותרנגולי ההודו שגידל וכמובן על תות השדה ועכשיו, הוא חייך בקושי, יש אפילו בית רשת לגידול שרכים, שאביעד הקים.

ומכל העסקים האלה אמר לעצמו, בניתי בית לתפארת ומשפחה למופת, משפחה של ארבע בנות ובן.

 

***

ביקור הרופאים הסתיים והמשפחה נקבצה במשרד קטן, לשמוע את דבר הרופא האחראי. הוא עבר על תוצאות הבדיקות והרים אלינו את מבטו. "לשבתאי יש גידול בראש, הגודל הינו בערך כמו אשכולית..." נשימתי נעתקה "......אנחנו ננתח בצורה הכי עדינה שאפשר ונוציא את הגידול......."

מיד אחרי הפגישה פניתי לחדרו של אבי, עמדתי ליד מיטתו, נוגע קלות בכתפו, אני חושב שהוא חייך, התאמצתי לחייך בעצמי. ידעתי שסיכוייו אפסיים.

 

15 באוקטובר 1982

זה היה ממש נדיר בתקופה ההיא, אבל יצא שדווקא ביום הזה מכל הימים הייתי בארץ. הייתי באימון קצר מאד ברמת הגולן, בין השהיות הארוכות בלבנון. הערב ירד וחושך החל להשתרר מסביב, נגמר שלב בתרגיל. עברתי ליד הנגמ"שים של מפקדת הגדוד. מכשירי הקשר טרטרו. שמעתי בחטף שמחפשים את "שלוש כרינה" ומשהו על איזו ידיעה שחייבים למסור לו. זה היה אות הקריאה שלי ברשת הקשר החטיבתית.  כשראיתי את פניו של המ"פ הפוסע לעברי ידעתי בדיוק על מה מדובר.

למחרת הבאנו את אבי לקבורה. אמרתי קדיש מעל קברו ההולך ומתכסה בעפר.

 

 

לאבי היקר שבתאי בן יצחק (פאפו) 1917-1982


יום ראשון, 20 בספטמבר 2020

אחרי חמישים וחמש שנים

 אחרי חמישים וחמש שנים

כתב אביעד בן יצחק




קיץ 1968 ניו יורק

ההכנות וההתארגנות הסתיימו, שבועות של התארגנות, קניית מתנות לקרובים, רכישת הכרטיסים, התיאומים, כל זה הסתיים. היא הביטה מבעד לחלון המטוס הממריא ויכולה הייתה לראות את גורדי השחקים של מנהטן, אלו הלכו והתרחקו מרגע לרגע. המטוס הגביה בחדות לעבר המרחבים האינסופיים של האוקיינוס מלמטה והשמים מעל.

אידה הייתה אחוזת התרגשות כילדה קטנה. שנים שהיא חולמת על הרגע הזה, הרגע שתראה מישהו ממשפחתה הקרובה שוב, כמעט חמשים וחמש שנים ועכשיו זה מתקרב.

שנים שהמצב הכלכלי מנע את זה, אחר כך היה צריך לחתן את הבנות ואחר כך עוד אלף ואחד דברים שקדמו לזה. בשנים האחרונות זה היה בנימין בעלה שדחה את זה שוב ושוב בתואנות כאלה ואחרות. היא הרגישה שהזמן אוזל, שאולי בגלל כל הדחיות האלה היא לא תספיק. עכשיו בגיל שבעים וחמש כשהיא נבהלת מכל מיחוש בחזה, קיוותה ששום דבר לא ימנע ממנה את המפגש המיוחל. חיכתה וציפתה שהמסע הזה יגמר והמעגל ייסגר. שבועות שהיא בקושי ישנה בלילות, חולמת ומתעוררת. כעת במטוס, מחשבותיה התרוצצו לכל הכיוונים, חושבת על כל מה שעבר מאותו היום שבו עזבה את ביתה העלוב כחיה, חייקה בת העשרים ועד עתה. בלבה הצטערה על כך שבנימין בעלה לא יהיה איתה ולא יוכל לראות את הפלא הזה שיהודים בנו שם בארץ ישראל. הצטערה על כך שהוא לא יראה את הקרובים שאיתם היא שומרת על קשר רק דרך מכתבים במשך כל השנים הארוכות האלה. אידה מחתה דמעה בחשבה על בנימין שהלך לעולמו לפני כשנתיים.  



1913 לילצ'יץ' (איזור העיר מוזיר – בלרוס)

ההתרגשות במשפחת זקס היתה גדולה. הבת חייקה אספה את מעט מטלטליה בצרור קטן ופנתה להיפרד מבני המשפחה לפני המסע הגדול לאמריקה. היא התחבקה ארוכות עם אמא שרה ואביה אפרים, אחר כך נפרדה מאחיה שלמה שהיה קרוב מאוד לגילה, ממרדכי הקטן, רק בן תשע, מאחותה נחמה בת השלוש עשרה, ומכל שאר האחים והאחיות. אביה העמיס את הצרור הקטן על העגלה וסייע לה לטפס ולהתיישב, אוחז בידה כמאחל דרך צלחה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראתה מישהו מבני המשפחה הגרעינית שלה. 



1921 לילצ'יץ' (איזור העיר מוזיר – בלרוס)

את דממת הבקר הקריר קרעו צעקות של המון, אליהן התלוו בכי וזעקות שבר של יהודי העיירה. נחמה הביטה מבעד לחלון, כמה עשרות גויים התקדמו בריצה לעבר בתי היהודים, בידיהם אחזו לפידים, קלשונים ומקלות. ההמון גידף וקילל, הם הגיעו אל הבית הראשון והוא כבר עלה בלהבות. איתה בבית היו רק שתי אחיותיה הקטנות, לא היה לה יותר מדי זמן, ההמון הפתיע אותה והם היו קרובים מאוד. היא אחזה בידיהן של שתי האחיות ורצה שפופה אל עבר השיחים הקרובים, מעמיקה לתוך הסבך, מקווה שאיש לא מבחין בהן. 

מהמסתור בלב השיחים יכולה הייתה לראות חלק מהמתרחש. היא הסתה את אחיותיה הקטנות ומנעה מהן להסתכל בזוועות. כשראתה את ההמון מתנפל על שלמה אחיה, כסתה את פיה מבועתת והתאמצה שלא לפלוט זעקה. מיד אחר כך אחזה בידן של שתי האחיות כדי להרגיע אותן ואולי כדי להרגיע את עצמה.

היא נשארה במחבוא מספר שעות עד שראתה את ההמון עוזב, לוקח עימו כל מה שיכול היה לבזוז ומשאיר אחריו הרוגים, פצועים, הרס ובתים שרופים. אחיה שלמה זקס היה אחד מקורבנות הפוגרום.

הפוגרום שכנע את נחמה שהאנטישמיות היא הבעיה המרכזית, לבעיה הזו החליטה יש רק פתרון אחד – הציונות. היא עזבה את ביתה מיד אחריו, גנבה גבולות ברגל וברכבות, הגיעה לוורשה ועבדה שם כמה חודשים כמורה לעברית ומשם הגרה לארץ ישראל.




1926 - 1928

מרדכי זקס החליט להגר לארץ ישראל בעקבות אחותו הגדולה ממנו. הוא אסף פרוטה לפרוטה. האחיות אידה (מברוקלין) ונחמה (מארץ ישראל) שלחו כל מה שיכלו. באמצעות כל מה שאסף הצליח לקנות כרטיס להפלגה. חלק גדול מהדרך לנמל עשה ברגל ועתה נשארו לו עוד כמה קילומטרים אחרונים. עגלה עברה לידו והוא ביקש הסעה, כשסיפר לבעל העגלה היהודי שהוא בדרכו לארץ ישראל, היהודי התנדב להסיע אותו ללא תשלום ממש עד לפתח הנמל. נותרו לו כמה פרוטות וכמה שעות עד ההפלגה. את הזמן הזה ניצל כדי לקנות ככר לחם אחת, ככר הלחם הזו הזינה אותו מספר ימים, כל משך ההפלגה מאודסה ליפו. מיפו פסע ברגל לרמת גן בכדי למצוא את אחותו. מכיוון שלא הכיר את הסביבה הצטייד לביטחונו האישי במקל גדול. בדרך עבר ליד המושבה המטופחת שרונה, אחר כך חצה ברגל את הערוץ היבש של הנחל הנקרא היום איילון. ברמת גן איתר את אחותו נחמה ובעלה חנוך. השניים התגוררו בצריף עלוב ומאולתר שחנוך בנה מכל הבא ליד.

ב 1927 נחמה וחנוך פנו להקים את המושב כפר יהושוע בעמק יזרעאל ואילו מרדכי עבר לחדרה. בימים הראשונים בכפר יהושוע, נחמה ומשפחתה סבלו חרפת רעב. היה זה מרדכי שאחת לכמה ימים היה רוכב על הפרד שלו כל הדרך מחדרה לכפר יהושוע, נושא עמו ככר לחם עבור אחותו ומשפחתה.

ב 1928 המשפחות של מרדכי ושל נחמה עברו לגור ביחד, המשפחות הראשונות והמייסדות של כפר ברנדייס ליד חדרה. המשפחות גרו בצמידות בכפר הקטן, רק גדר ברזל דקה הפרידה בין נחלותיהן.





קיץ 1968 - ישראל

האוטובוס המיושן הזדחל בכבישים הצרים, כל הדרך משדה התעופה בלוד לעבר חדרה, עובר בדרכו על פני שדות וכפרים, פרדסים וערים, חולף על פני שדרות ארוכות של אקליפטוסים ענקיים. אידה או בשמה המקורי חייקה ספרה את הדקות עד לסיום הנסיעה. כשהאוטובוס הגיע לחדרה היא נאלצה להמתין לקו 11 וגם זה הגיע בעצלתיים והזדחל לו עד שהגיע לבסוף לתחנה שבה ירדה. האוטובוס נסע והשאיר אותה עומדת בחול בתוך ענן אבק עם המזוודה עמוסת המתנות. אידה הרימה את ראשה, מולה מעבר לכביש הצר, מרחק של מטרים ספורים בלבד, עמדה, נשענת על שער ביתה, אחותה נחמה, האחות שאותה לא ראתה חמישים וחמש שנים. 

 




מוקדש לסבתי היקרה נחמה זקס ז"ל (1900-1975) ולכל צאצאי משפחת זקס.


                   

יום רביעי, 19 באוגוסט 2020

יקיר סורוקה

 

 

"את כל זה עברת ונשארת בחיים"? שאלתי, משתאה, מיד כשסיים לפרט קצת על הפציעה שלו.

"כן" חיוך חלף על פניו המצולקות.

דקות ספורות קודם לכן, הוא אמר לי כשאותו חיוך שפוך על פניו "הפרצוף שלי זה חתיכת פזל שהרכיבו מכל מה שמצאו...".

"אבל איך?" הקשיתי.

"בזכות איזה טיול שנתי".

 

 

ישבנו במשרד שלו בקריה בתל אביב והחלפנו דעות לקראת דיון אצל "הגנרל". זה לא לקח הרבה זמן. עבדנו על הנושא במקביל מספר חודשים, שנינו כבר הכרנו את העניין לפני ולפנים, באנו מוכנים ומאורגנים ותוך פרק זמן קצר ידענו מה ואיך יוצג לאלוף. חיכינו לקריאה לדיון שהייתה אמורה להגיע בכל רגע. אבל לאלוף היו עניינים משלו והדיון התעכב והתעכב. הלכנו להכין קפה, לא בטוחים שנספיק לשתות אותו וחזרנו למשרד שלו לשרוף עוד כמה דקות. שוחחנו על הא ועל דא והגענו לפציעות שלי ושלו.

הוא שאל קצת יותר ביחס לפעמים הקודמות ששוחחנו והראה התעניינות. העזתי ושאלתי אותו על נסיבות הפציעה שלו.

"גם תאונה" הוא אמר "אבל אני, אני התברכתי בתאונת דרכים" הוא חייך, חיוך קצת מריר.

"איפה זה קרה?" שאלתי

"עזוב את האיפה, חשוב יותר מתי. זה היה עניין של דקות אולי פחות....."

הם היו לא רחוק ממצפה רמון, שיירה בדרך ללבנון, הוא בג'יפ המפקד וכל הפלוגה בעקבותיו  על  כמה וכמה כלי רכב מכל מיני סוגים. עושים את כל הדרך מהנגב לעומק לבנון. הוא ישב ליד הנהג, מנמנם, משלים כמה שעות שינה לפני הכניסה למדינה המטורפת ההיא שנקראת לבנון.

ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. בסוף הקיץ של 1982 וגם לאחר מכן, עשיתי את זה כמוהו, אחת לשבועיים בערך. היו לנסיעה הזו שני חלקים עיקריים. היה את הקטע בתוך שטח ישראל, עד מעבר הגבול והיה את הקטע בתוך לבנון. בשטח ישראל, נסענו רגוע, שמונים ק"מ לשעה, חוששים מהמשטרה הצבאית ואפילו הרשינו לעצמנו לנמנם ולנוח. מרגע שעברנו את הגבול הכל השתנה, נכנסת למערב הפרוע. כלי הנשק נדרכו, החיילים תודרכו, הערנות הייתה בשיאה והקנים הופנו לכל הכיוונים, מוכנים לכל מה שרק יבוא. הלבנונים למדו את השגרה שלנו, הם חיכו לנו עם מארבים ומטעני נפץ בצידי הדרכים.

זה תפס אותו בקטע הרגוע של הנסיעה, מנמנם בג'יפ, עמוק בשטח ישראל. פתאום בתוך הנמנמת הזו בום אדיר. אחר כך יספרו לו שנהג במסלול הנגדי, סטה ממסלולו באחד העיקולים והתנגש בג'יפ שלו.

השיירה נעצרה והחובש של הפלוגה הגיע אליו במהירות, הוא מצא אותו "מחרחר, עם פנים מרוסקות, רגל קטועה ורשימה ארוכה של פציעות בכל חלק הגוף העליון...".

הוא ניסה להמשיך את המשפט אבל האינטרקום צפצף וקטע אותו בחדות, נקראנו אל לשכת האלוף. הדיון התארך הרבה מעבר לנדרש, עם דעות שונות ומגוונות, כל הטקס הרגיל והמתיש. לכל אורך הדיון לא הפסקתי לחשוב לרגע על הסיפור שלו, שאלות רבות התרוצצו בראשי.

כשיצאנו מהלשכה כבר ירד הערב על תל אביב וגשם קל החל לרדת. צעדנו יחד לעבר מגרש החניה. הגשם התגבר והפך למבול, נכנסנו למכונית שלו, ניערנו את טיפות הגשם. הוא הדליק את החימום.

"לפעמים צריך מזל" הוא אמר והדליק סיגריה. היד שאחזה במצת רעדה קצת "בלי המזל האדיר שלי, הייתי בקבר, יותר מעשרים שנה."

הוא שכב על הכביש, מתבוסס בדמו, מסביבו כל הפלוגה ועוד אנשים מהמכוניות הסמוכות. החובש הפלוגתי עשה כל מאמץ, אבל לא היה לו שום סיכוי. הכשרתו היתה דלה מדי, הציוד שהיה בידו היה מינימלי וכל אלו לא אפשרו לו לתת מענה לפציעה הקשה והמורכבת הזאת. החובש נראה אובד עצות והתחיל להתייאש.

"זה היה ככה" לדבריו "מסביבי כל הפלוגה עם הקצינים והמפקדים ועוד כמה אזרחים. החובש עושה את כל מה שהוא יכול, ומתוך כל אלה מי הציל את המצב? למי אני חייב הכי הרבה? לא תאמין - לליצן הפלוגתי"

עכשיו היה תורי לחייך, נזכרתי בכל אותם חיילים שההתנהגות שלהם הייתה משכיבה את כל הפלוגה מצחוק, אלו שתמיד ברגעים הקשים, במסעות, באימונים, בשיא החום או בגשם השוטף, פתאום עושים איזו שטות או זורקים איזו בדיחה והפלוגה מתגלגלת בצחוק. בכל פלוגה היה אחד כזה, מצחיק יותר או פחות, מתוחכם יותר או פחות.

הליצן הפלוגתי הרגיש בחושיו שהמצב קריטי. הוא לקח יוזמה שאף אחד לא חשב עליה. עקב התאונה, נחסם הכביש ונהגים נתקעו בשני הכיוונים. זה קרה בקטע כביש מתעקל וכל נהג ראה רק כמה עשרות מטר לכל כיוון, הקרובים ידעו שהייתה תאונה אבל לחלק מהנהגים לא היה ברור מה קרה. מבחינתם הם נתקעו ב"פקק". הבחור תפס כמה חיילים. הוא שלח אותם לכל הכיוונים לחפש רופא "אולי יהיה לנו מזל ומישהו יוכל לסייע כאן" הוא צעק עליהם והתחיל לרוץ יחד איתם. הם עברו ממכונית למכונית כמו משוגעים לשני כיווני הפקק.

"מה זה קשור לטיול שנתי?" שאלתי.

"הטיול השנתי, היה מעבר לעיקול, יבורך ממציא הטיול" הוא נשף נשיפה אחרונה מהסיגריה ומעך אותה לתוך מאפרה גדושת בדלים. ענן של אפר התפזר באוויר המכונית הצפופה. פתחתי קצת את החלון. "כמה עשרות מטרים ממקום התאונה, היה מיניבוס עם קבוצה מבית חולים סורוקה, שחזרה מטיול בדרום. לא סתם, במיניבוס הזה, ישב צוות שלם של טיפול נמרץ. כל המיניבוס התנפל עלי תוך שניות. חלק מהם עלה אתי על המסוק שהגיע בינתיים והיו כמה שהמשיכו אתי לתוך חדר הניתוח. בילינו ביחד כמה שעות בחדר ההוא, ניתוחים וחיבורים, מה שהצליחו. אחר כך, כמה שבועות, הייתי יקיר סורוקה  -  קבלתי את הטיפול הכי הכי. כל בית החולים הכיר אותי"