יום חמישי, 26 באפריל 2018

התהפכות


התהפכות

כתב אביעד בן יצחק


קיץ 1983

השיירה התנהלה לאיטה בלב שטח לבנון ואני בראשה – המפקד האחראי, נוהג בג'יפ המוביל. מאחורי נשרכו מעל עשרים נגמ"שים – נושאי גייסות משוריינים, בכל נגמ"ש שני חיילים. את השיירה סגר איציק, חברי הטוב, נוהג בג'יפ זהה לשלי.
הכביש הצר טיפס מאגם קרעון לג'אבל ברוך, הנוף היה עוצר נשימה. בקעת הלבנון ואגם קרעון נפרשו מתחתינו והרי מול הלבנון התנשאו ממול. האחריות ישבה על הכתפיים והנוף היה הדבר האחרון שעניין אותי. הכביש היה צר, ללא מעקה בטיחות ומתחתי נפערה תהום בעומק של מאות מטרים. במהלך החודשים הארוכים שלי בלבנון, ראיתי כלים מתהפכים ומדרדרים על כבישים מהסוג הזה, כבישים שלא עמדו בעומס שיצרו הכלים הכבדים שבהם נסענו. התפללתי שזה לא יקרה במשמרת שלי. בתדריך לפני הנסיעה הזהרתי את הנהגים שוב שוב, תיארתי את תנאי הכביש. דרשתי שיהיו מרוכזים ובכוונה לא דברתי על הנוף, חששתי שיסיטו מבטים אל הנוף והריכוז יפגע. הבהרתי שהתהום תהיה מימיננו וחששתי מרכבים המגיעים ממול. נהג שיאפשר לכלי הרכב הבאים ממול יותר מדי מקום עלול למצוא את עצמו על סף התהום ממש, מקום שבו הסיכוי להתהפכות ולאסון גדול מאוד. חשש נוסף היה מרמת המיומנות של הנהגים. האם הם מיומנים מספיק? הם היו בסך הכל שנה וקצת בצבא ומספר השעות שבהם נהגו על הכלי המורכב הזה, לא היה מספיק לטעמי. מעל כל החששות האלה התגנב החשש מהעייפות הקבועה שבה תפקדנו, עייפות מצטברת. רק שבריר שניה של נמנום, ידעתי, שבריר שניה אחד יכול לגרום אסון.
כדי לשמור על ערנות ולוודא שכל השיירה אתי, בצעתי אחת לכמה דקות בדיקת קשר עם איציק שסגר את השיירה. הקולות שלנו הדהדו במכשירי הקשר בכל הכלים בשיירה.
נהגתי בראש כשכל החששות האלה מתרוצצים במוחי. חיכיתי בקוצר רוח לקטע הדרך שאחרי התהום. ספרתי את הדקות, הבטתי בשעון ללא הרף, מחכה, שהתהום ההולכת ומתעצמת ככל שאני מטפס במעלה ההר תהיה כבר מאחורי.
כשהגעתי אל סוף הקטע "התהומי" נשמתי לרווחה, התקדמתי בכדי לפנות לשאר הכלים מקום על הכביש, מדי פעם עצרתי מלווה במבטי כל אחד מהכלים עד שזה הגיע לקטע הבטוח. המקום לא הספיק, נאלצתי להתקדם מעבר לעיקול בכביש ואיבדתי קשר עין עם קצה השיירה. לפי ההערכה שלי כל השיירה אמורה הייתה לעבור את הקטע המסוכן, לקחתי עוד כמה שניות וקראתי לאיציק בקשר. מייחל לתשובה שלו, מבקש שיגיד לי, שכולם עברו, כולל אותו כמובן.
איציק לא ענה.
לאורך כל עשרות הקילומטרים מקרית שמונה ועד כאן הוא ענה בתוך שניות. מה קורה? חדר החשש הכבד לתודעתי? מה קורה?
ניסיתי עוד פעמיים והוא לא ענה.
"זה לא קורה לי" אמרתי לעצמי "זה לא קורה לאיציק" התפללתי .
עברו כמה שניות שנראו כנצח, מסוג השניות שבעטין שערותיך מלבינות הרבה לפני הזמן, קול של חייל נשמע בקשר. "הוא התהפך, הג'יפ שלו התהפך......"
"מה מצבו? עבור" שאגתי לתוך הפומית של מכשיר הקשר אבל החייל לא ענה.
סימנתי לשיירה לעצור במקומה. סובבתי את הג'יפ ודהרתי לעבר קצה השיירה. לכל אורך הדרך התפללתי, קיוויתי שעבר את התהום, שרק יצא מזה. חשבתי על אורי חברנו המשותף ובן גרעין של איציק שנהרג שנה קודם במלחמה הארורה הזו. חשבתי על הדרך הארוכה שעשינו ביחד. חשבתי על המשפחה של איציק, הייתי אצלו בבית, פגשתי אותם. לחצתי על דוושת הגז ודהרתי לכיוונו, לא בטוח מה אמצא כשאגיע.

שנתיים וחצי קודם

הערב יורד בין דימונה לירוחם, החושך מתחיל לכסות את המדבר. הגשם פסק לפני מספר דקות. אנחנו רטובים ומבוססים בבוץ וקר, קר אימים. אורי ואני מקימים אוהל סיירים, מקווים לסיים ולהספיק לישון עוד כמה דקות יקרות. אנחנו באמצע גיבוש לקורס מפקדי כיתות ומותחים אותנו עד הקצה, בודקים מי מתאים ומי ישבר, מבחן תמידי. האוכל במשורה, מנות קרב עלובות. כמעט ולא ישנים, צועדים בלי הפסקה, צועדים עם אלונקות על הכתפיים ובלי. מסתערים על הרים וגבעות. כולם מותשים וזה רק אמצע הגיבוש. נותרו עוד מספר ימים ואין לנו מושג מה יקרה בהמשך.
אורי ממקם את האוהל ליד זוג חברים מהגרעין שלו, איציק ויורי הבלתי נפרדים. שני אלו כבר סיימו לבנות את האוהל ואנחנו עדיין מסתבכים. בינתיים החושך כמעט מוחלט. איציק ויורי קלטו את המבט הנוגה בעיניו של אורי, הם עוזבים את האוהל שלהם ומזנקים לעברנו צוהלים ושמחים, כל אחד מהם חמוש באבן מתאימה, האחד אוחז פה והשני תוקע יתד שם ובתוך שניות האוהל של אורי ושלי עומד לתפארת.
הגיבוש הסתיים ובמהלך שלושת חודשי הקורס הפכנו לחבורה מלוכדת יורי[i], איציק, אורי[ii] ואני.
איציק ואני סיימנו את הקורס בהצטיינות וביחד עם יורי נשארנו להדריך מפקדי כיתות חדשים.
כמה ימים לפני תום הקורס נאספנו כולנו לשיחה עם קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי – מתן וילנאי. בתום דבריו, חייל ממורמר קבל על כך שאין צדק - המקבילים לנו מהגדוד השכן כבר בצעו פעילות מסוימת מול המחבלים בלבנון בעוד שמאתנו הפעילות הזו נמנעה. מתן וילנאי ענה בחצי חיוך "לפי החשבון שלי יש בישראל מלחמה כל כמה שנים. תהיו רגועים" הוא המשיך "לכל אחד מכם תהיה המלחמה שלו." באותו יום, מול הים, בבית פלדמן בנתניה, פרצנו ברעמי צחוק, מתלוצצים על התשובה של מתן ולא משערים איזו מלחמה תתפוס את מי, איך תשפענה המלחמות האלו על חיינו ומי מביננו ישרוד אותן.
איציק ואני התקדמנו כתף אל כתף בתפקידי מפקדי כיתות וסמלי מחלקה. כשפורצת מלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982 אנחנו כבר קצינים ומפקדי מחלקות.

קיץ 1983

שעת צהריים, השמש בשיא השמיים והשרב בירוחם הולך ומתעצם, התחזית להיום מדברת על ארבעים מעלות. למאהל המאובק גם ככה מתקרבת שיירת אוטובוסים ואלו מעלים את תרומתם החשובה להגברה משמעותית של כמויות האבק סביבנו. איציק ואני מביטים מבעד ליריעת האוהל ולא זקוקים לשום הסבר. שנינו כבר סגני מפקדי פלוגות, מנוסים ויודעים שאוטובוסים משום מקום וללא התרעה מבטאים "הקפצה" לא מתוכננת.
בתוך שעה קלה אנחנו מארגנים את הפלוגות, עוזבים בחיפזון ונמצאים בדרך ללבנון. האוטובוסים המיושנים, עושים את כל הדרך מהנגב הלוהט לג'בל ברוך בעומק לבנון. עם אור אחרון, אני יורד מהאוטובוס שהגיע ליעדו, לבוש בבגדי הקלים, המתאימים היטב למזג האוויר בירוחם בעונה זו של השנה ו.....פשוט קופא מקור, רועד. גובה ההר כמעט 2000 מטר מעל פני הים. כשיצאנו מירוחם הלוהטת איש מאתנו לא חשב על מעילי חורף.
החיילים ממהרים להצטופף בחדרים שבחלקם ישנם תנורים. על ההר אין מספיק מעילים עבור כולנו ובפועל שתי הפלוגות כמעט מושבתות.
איציק ואני נשלחים חזרה לקריית שמונה בכדי להביא מעילים וציוד חורף ובאותה הזדמנות גם להעלות את הנגמ"שים של שתי הפלוגות. אנחנו ממהרים להתארגן בקרית שמונה וחוזרים בשיירה אל עבר הג'בל. החלטנו ביחד מתוך תיאום מלא, שהפעם אני מוביל את השיירה ואיציק סוגר. שנינו היינו באותו תפקיד, שנינו היינו בעלי אותה הדרגה וזה היה יכול להיות גם להיפך.

***

איציק לא עונה בקשר, התהפך. אני דוהר לעברו במהירות. כל עיקול של כמה מטר נראה לי כקילומטר, כל שניה נראית כמו נצח. האם עבר את התהום? האם חגר חגורת בטיחות? האם החגורה הייתה מהודקת? והקסדה על הראש? וקשת ההתהפכות שהרכיבו לנו על הג'יפים – מין מסגרת ברזל שנועדה בדיוק למקרים האלה. האם היא שווה משהו בכלל הקשת הזאת?

***

הגעתי אל הג'יפ. הוא היה הפוך בצד הדרך. הוא התהפך כמה עשרות מטרים אחרי שעבר את התהום. כשהגעתי, כל ארבעת גלגליו הסתובבו באוויר. עצרתי את הרכב בחריקת בלמים ורצתי לכיוונו. בדרך, אני מבחין בתנועה מתחת לרכב ההפוך. איציק יוצא לעברי בזחילה, בריא ושלם.






[i] יורי – רב סמל ירון אמיתי – נהרג בדרום לבנון ב 13/8/2006 היה בן 45 במותו. הלוחם המבוגר ביותר שנהרג במלחמת לבנון השנייה, אליה התנדב.
[ii] אורי – סמל אורי כהן נהרג בגזרה המזרחית בלבנון 10/6/1982. היה בן 21 במותו. מלחמת לבנון הראשונה.

יום ראשון, 8 באפריל 2018

בפני כיתת יורים



בפני כיתת יורים

כתב אביעד בן יצחק


"נגמר לך המזל בוריס יוסיפוביץ' " הוא אמר לעצמו בקול רם  "והיה לך המון מזל. הרבה יותר מאשר למיליונים. כמה שנים טובות וחתיכת מלחמה, כל הזמן הזה המזל שיחק לטובתך. עכשיו הוא כנראה נגמר. דווקא כאן בברלין על אדמת גרמניה. דווקא אחרי שהמלחמה נגמרה. עכשיו הוא נגמר, המזל." 
כיתת היורים סיימה את תרגוליה והכנותיה. שעה ארוכה נשמעו הפקודות שוב ושוב. "הצג, הכתף, הרם, טען... אש". הפקודות נשמעו היטב בתוך התא הצר שלו. פקודות שכל מטרתן הייתה הכנה לקראת ההוצאה להורג שלו. "האנטישמים, עושים את כל ההכנות מתחת לחלון שלי, מצאו עוד דרך לענות אותי, הנבלות". אמר האיש שלא ניבל את פיו מימיו. האיש שנבלות הייתה הקללה הגרוע ביותר באוצר המילים שלו.
"אולי גרישה לא העביר את המכתב" חשב לעצמו ומיד פסל את האפשרות. "גרישה לחם לצדו כל הדרך לברלין. גרישה לא היה עושה דבר כזה. ואולי הגנרל קונסטנטינוביץ' לא נמצא במפקדה" התחלחל וזיעה קרה הציפה אותו "אם זה המצב אני אבוד. אם הגנרל היה מקבל את המכתב הוא לבטח היה עושה משהו. הגנרל הרי חייב לי והוא אפילו הצהיר על כך קבל עם ועדה. עכשיו הזמן הולך ואוזל. ההוצאה להורג מתקרבת ותיכף יירו בי למען יראו ויראו, אחרי פסק דין של חבורת אנטישמים. מכל הסיבות בעולם יירו בי דווקא בגלל הסיבה הזו".


קיץ 1941 חמש שנים קודם

כמנהגו מדי פעם, בוריס בילה את הלילה עם חבריו וחברותיו לתנועה הציונית בריגה, כמה מאות מטרים מהבית. החברים צחקו, דברו על פלשתינה ועל המלחמה עד אור הבקר.
לפנות בקר נשמעו מספר פיצוצים והחבורה השתתקה. מהר מאוד נשמעו רעשי מנועים הולכים וקרבים. האדמה רעדה כשעשרות טנקים גרמנים החלו לנוע ברחובות. הם הביטו בשיירות הארוכות מבעד לחרכי התריסים המוגפים. אחרי הטנקים נעו עוד כלים משוריינים ואחריהם חיילים רגלים שהלמות צעדיהם נשמעה היטב למרחוק.   
"מה עושים עכשיו? כשהנאצים כבר כאן" עלתה השאלה מכל עבר.
"לא מחכים דקה. בורחים לרוסיה מיד לפני שאלו יתארגנו" ענה בהחלטיות יעקב, מנהיג החבורה. "בלי תעודות. שאף אחד לא ידע שאתם יהודים" הוסיף בלחש.
בוריס היה הראשון להחליט. הוא יצא מהבית בלי שהיות, נמלט לכיוון מזרח כשרק מעיל קל לגופו, לא הספיק אפילו להיפרד מבני משפחתו. בדרכים לא דרכים, אחרי תלאות אין ספור, מתחת לאף של הגרמנים ותחת הפצצות בלתי פוסקות, הגיע אחרי מספר חודשים למוסקבה.
אנשי שירות הבטחון הסובייטי עצרו אותו מיד, מישהו הלשין. הוא הושלך אל תא מצחין בכלא. למחרת הובא לפני חוקר. הוא סיפר שהוא יהודי, סטודנט להנדסה, פירט לגבי מוצאו ועל הידע שלו באנגלית וגרמנית. "חכם יהודי" אמר החוקר ביובש ושלח אותו חזרה לתאו. שבוע לאחר מכן מצא את עצמו בקורס הכשרה לקצונה של הצבא האדום. הוא סיים את הקורס בהצלחה כמו כולם רק שהוא בקושי הבין על מה מדברים. הוא לא ידע רוסית.
ימים ספורים לאחר סיום הקורס, מצא את עצמו הקצין הצעיר בוריס יוסיפוביץ' כמפקד מחלקת רובאים בחזית.

***

שקשוק המפתחות בדלת התא  ניער אותו ממחשבותיו. בפתח עמד מפקד הכלא של הצבא האדום בברלין.
"מאיור יוסיפוביץ'" הוא הצדיע "בעוד שעה קלה, תוצא להורג לפי החלטת בית הדין. האם יש לך בקשה אחרונה? מאיור?"
בוריס כמעט ואמר נואש אבל המלחמה הארוכה למדה אותו לא להרים ידיים. הוא חייב להרוויח זמן חשב לעצמו. אבל איך? פתאום הבזיקה במוחו מחשבה.
"קפיטן ולסק, תודה רבה לך. אני מבקש להביא לי רב יהודי. להתפלל. זה מאוד חשוב אצלנו" ענה בארשת פנים רצינית. עברו שנים מאז ראה לאחרונה רב, לא היה לו מושג מה יאמר לרב כזה אבל כל זה לא היה חשוב. בוריס קיווה שפרק הזמן הזה יאפשר לגנרל קונסטנטינוביץ' לשלוח איזה סימן. הגנרל הרי חייב לו את חייו.
"בהחלט" אמר הקפיטן ולסק. "אשלח לכאן רב יהודי".

 ***

בוריס נשאר שוב לבד נעול בתאו. הוא חשב על המסלול המפותל שבמהלכו התוודע למי שהינו היום הגנרל קונסטנטינוביץ'. האיש שיכול להשאירו בחיים אם רק ירצה בכך. חיים תמורת חיים.
האם היום היה נוהג אחרת באותה תקרית? האם היום היה מרסן את עצמו במצב דומה? בעיני רוחו ראה שוב את התקרית בבהירות מוחלטת. זה היה היום השלישי שלו כמפקד מחלקת רובאים. הוא עמד בפני חייליו. תדרך אותם לפני התקפה על עמדת אויב. מנסה לעודד קבוצת חיילים שרבים מהם לא ישובו מההסתערות המטורפת הזאת. הוא לא אמר הרבה אבל הרוסית הקלוקלת שלו הכשילה אותו שוב ושוב. חייל בשורה הראשונה סינן בקול מול פניו "יהודון שאפילו לא יודע את שפת המולדת לוקח אותנו לקרב. אנחנו לא צריכים יהודון שלא יודע רוסית". כל המחלקה שמעה את הדברים. הוא הפסיק לרגע את דבריו והביט בחייל. "אחד כזה יכול לירות בי במהלך ההסתערות" עברה המחשבה בראשו.  הוא שלף את אקדחו וירה בראשו של החייל החצוף מטווח אפס.
בתוך יומיים נשלח לגלות בגדוד של קונסטנטינוביץ', זאת כעונש על הירי בחייל. בתוך שעות מעטות מרגע הגיעו, הבין בדיוק לאן נשלח. כל הלוחמים בגדוד היו פושעים, עבריינים, עריקים ושאר מופרעים. קראו להם "מגלי מוקשים" וכשמם כן הוא. שלחו אותם כבשר תותחים לפני כל התקפה על מנת שיהרגו ויחשפו את עמדות האויב. לחסוך בחיי החיילים הטובים.
התקפה ועוד התקפה, המזל שיחק לבוריס שוב ושוב. מימין ומשמאל אנשים נהרגו ואילו הוא נותר בחיים. בתוך מספר חודשים הפך לאחד מוותיקי הגדוד. כל השאר פשוט נהרגו או נפצעו אנושות. כך התגלגל לאותו יום נמהר בסוף 1942.
הגרמנים תקפו בהפתעה מוחלטת בשעות הבקר המוקדמות. הפגזה מדויקת חיסלה כמעט את כל הגדוד. מיד לאחר ההפגזה החלה הסתערות רגלית. עמדת הפיקוד חטפה פגיעה ישירה. הוא דילג לשם, קופץ ממכתש פגז אחד למשנהו.  מפקד הגדוד, קונסטנטינוביץ היה מוטל ליד העמדה פצוע ברגלו. החיילים שנותרו בחיים ניסו להשיב מלחמה אולם הגרמנים היו רבים מהם וחיסלו במהירות כל ניסיון התנגדות. בוריס העמיס את קונסטנטינוביץ' על גבו וזינק אחורה אל מכתש הפגז הקרוב, מיד אחר כך החל לרוץ לאחור אל המכתש שאחריו. הפצוע שנשא על גבו הכביד עליו מאד וכל דילוג כזה הפך קשה יותר ואיטי יותר. גרמנים התקדמו מימינו והוא ירה לעברם פוגע בכמה מהם. שלושה קפצו למכתש הפגז שזה עתה נטש והוא ידה לעברם רימון. בין לבין אלתר חבישה שתאט את זרימת הדם מרגלו של המפקד. לא נותרו לו רימונים והתחמושת הלכה ואזלה. בגופו גונן על קונסטנטינוביץ', יורה כדורים בודדים ורק בגרמנים הקרובים ביותר. המצב נראה נואש לחלוטין. הגרמנים התקרבו מכל עבר והכדורים שרקו סביבו, סנטימטרים ממנו. כשהכל נראה אבוד שמע לפתע שאון טנקים מוכר.
"טנקים שלנו" צעק באוזנו של קונסטנטינוביץ' שכמעט איבד את ההכרה. הטנקים, שנקלעו למקום במקרה הדפו את הגרמנים במהירות. בוריס העמיס את קונסטנטינוביץ' על אחד הטנקים ודהר אתו אל המרפאה הקרובה. ביד אחת אחז בזיז בולט בטנק וביד שניה מנע ממפקדו ליפול ממפלצת הפלדה הדוהרת. כשהוריד אותו במרפאה, הצליח בקושי למסור אותו לידי החובשים. הוא צנח על האדמה באפיסת כוחות. 

***

מפקד הכלא לא הצליח למצוא רב. הוא מצא חייל עם קשר כללי ליהדות ושניהם ניסו להיזכר ביחד במילים של תפילת שמע ישראל. לבסוף אמרו בצוותא בקול רם את מה שהצליחו לזכור.
"שמע ישראל ה' אלוהינו, אדוני אחד......."
החייל סיפר לבוריס על תלאותיו ועל קורות משפחתו. כל רגע היה יקר ובוריס ניסה לדובב אותו ולהאריך בשיחה ככל האפשר.

***

הסבלנות של מפקד הכלא פקעה. שקשוק המפתחות נשמע בדלת שוב.
"הזמן נגמר מאיור יוסיפוביץ' ". הצהיר מפקד הכלא ולפקודתו שני חיילים אזקו את בוריס בידיו וברגליו. לאט לאט צעד מן התא החשוך אל שמש הצהריים המסנוורת.
בדרך חשב על גזר הדין. על הנסיעה הביתה. על ריגה כמו שמצא אותה אחרי המלחמה, ריקה מיהודים. על החורבות שמצא. על הגילוי וההבנה שכולם נרצחו. על השכן הזקן שסיפר לו איך הובילו את אביו הנכה על גבי עגלת ילדים אל הכיכר שבה נאספו המיועדים להשמדה. על שכנים נוספים שספרו על קצין גרמני מלגלג שירה באביו בראשו בלב הכיכר מתוך שעשוע. השכנים ספרו על צחוקו המתגלגל של הגרמני מיד אחרי שירה, צחוק מרושע שלא ישכחו כל ימי חייהם ועל החזרה שלו לברלין. ההליכות שלו ערב אחר ערב, לבוש בבגדי אזרח גרמני, למועדונים של הגרמנים, השיחות שלו פנים אל פנים עם הרוצחים המתועבים, אלו שהתפארו בפניו שוב ושוב על רצח יהודים כזה או אחר, על אונס או על שוד. בסוף הם דנו אותי למוות על עשרים ושמונה פשעי מלחמה. על עשרים ושמונה גרמנים נבלות שהוצאתי להורג. אפילו לספור הם לא יודעים האנטישמים.......... היו ארבעים ושניים בדיוק. חייך בליבו.
התהלוכה הגיעה ליעדה. בוריס נקשר אל העמוד בידיו וברגליו. הוא סירב לכסות את ראשו ולכן נקשר סרט על עיניו. כיתת היורים צעדה בקצב אחיד למקומה וקבלה את הפקודה לעמוד. מפקד הכתה נתן את הפקודה "הצג" ומיד אחריה את הפקודה "הכתף".

***

גרישה דהר על האופנוע בשיא המהירות. בתיקו היה מונח המכתב של הגנרל, מכתב שיכול להציל את בוריס. שעות ארוכות רדף אחרי הגנרל וקציני המטה שלו עד שהמסמך הוכן ונחתם. בלהט ההתרוצצות שכח למלא דלק במיכל וזה היה כמעט ריק. הוא ידע שזה לא  הזמן המתאים לחפש דלק, כל שניה יקרה, ההוצאה להורג אמורה להתרחש בכל רגע. הוא דהר על טיפות הדלק האחרונות כנגד השעון. בהתקרבו ראה את הכתה עומדת מול בוריס ולא ידע אם פסק הדין כבר בוצע. תוך כדי לחיצה על הגז והגברת המהירות שאג בקול גדול "לאאאאאאאאאאא". כעבור מספר שניות, עצר את האופנוע בחריקת בלמים ליד כתת היורים.
 תהליך ההוצאה להורג נעצר שניות ספורות לפני שנורה הכדור הראשון.

***

בוריס עלה לישראל ב 1972 עם אשתו ושני ילדיו. הוא נפטר בשיבה טובה במודיעין כשסביבו ילדיו ונכדיו.