יום חמישי, 26 באפריל 2018

התהפכות


התהפכות

כתב אביעד בן יצחק


קיץ 1983

השיירה התנהלה לאיטה בלב שטח לבנון ואני בראשה – המפקד האחראי, נוהג בג'יפ המוביל. מאחורי נשרכו מעל עשרים נגמ"שים – נושאי גייסות משוריינים, בכל נגמ"ש שני חיילים. את השיירה סגר איציק, חברי הטוב, נוהג בג'יפ זהה לשלי.
הכביש הצר טיפס מאגם קרעון לג'אבל ברוך, הנוף היה עוצר נשימה. בקעת הלבנון ואגם קרעון נפרשו מתחתינו והרי מול הלבנון התנשאו ממול. האחריות ישבה על הכתפיים והנוף היה הדבר האחרון שעניין אותי. הכביש היה צר, ללא מעקה בטיחות ומתחתי נפערה תהום בעומק של מאות מטרים. במהלך החודשים הארוכים שלי בלבנון, ראיתי כלים מתהפכים ומדרדרים על כבישים מהסוג הזה, כבישים שלא עמדו בעומס שיצרו הכלים הכבדים שבהם נסענו. התפללתי שזה לא יקרה במשמרת שלי. בתדריך לפני הנסיעה הזהרתי את הנהגים שוב שוב, תיארתי את תנאי הכביש. דרשתי שיהיו מרוכזים ובכוונה לא דברתי על הנוף, חששתי שיסיטו מבטים אל הנוף והריכוז יפגע. הבהרתי שהתהום תהיה מימיננו וחששתי מרכבים המגיעים ממול. נהג שיאפשר לכלי הרכב הבאים ממול יותר מדי מקום עלול למצוא את עצמו על סף התהום ממש, מקום שבו הסיכוי להתהפכות ולאסון גדול מאוד. חשש נוסף היה מרמת המיומנות של הנהגים. האם הם מיומנים מספיק? הם היו בסך הכל שנה וקצת בצבא ומספר השעות שבהם נהגו על הכלי המורכב הזה, לא היה מספיק לטעמי. מעל כל החששות האלה התגנב החשש מהעייפות הקבועה שבה תפקדנו, עייפות מצטברת. רק שבריר שניה של נמנום, ידעתי, שבריר שניה אחד יכול לגרום אסון.
כדי לשמור על ערנות ולוודא שכל השיירה אתי, בצעתי אחת לכמה דקות בדיקת קשר עם איציק שסגר את השיירה. הקולות שלנו הדהדו במכשירי הקשר בכל הכלים בשיירה.
נהגתי בראש כשכל החששות האלה מתרוצצים במוחי. חיכיתי בקוצר רוח לקטע הדרך שאחרי התהום. ספרתי את הדקות, הבטתי בשעון ללא הרף, מחכה, שהתהום ההולכת ומתעצמת ככל שאני מטפס במעלה ההר תהיה כבר מאחורי.
כשהגעתי אל סוף הקטע "התהומי" נשמתי לרווחה, התקדמתי בכדי לפנות לשאר הכלים מקום על הכביש, מדי פעם עצרתי מלווה במבטי כל אחד מהכלים עד שזה הגיע לקטע הבטוח. המקום לא הספיק, נאלצתי להתקדם מעבר לעיקול בכביש ואיבדתי קשר עין עם קצה השיירה. לפי ההערכה שלי כל השיירה אמורה הייתה לעבור את הקטע המסוכן, לקחתי עוד כמה שניות וקראתי לאיציק בקשר. מייחל לתשובה שלו, מבקש שיגיד לי, שכולם עברו, כולל אותו כמובן.
איציק לא ענה.
לאורך כל עשרות הקילומטרים מקרית שמונה ועד כאן הוא ענה בתוך שניות. מה קורה? חדר החשש הכבד לתודעתי? מה קורה?
ניסיתי עוד פעמיים והוא לא ענה.
"זה לא קורה לי" אמרתי לעצמי "זה לא קורה לאיציק" התפללתי .
עברו כמה שניות שנראו כנצח, מסוג השניות שבעטין שערותיך מלבינות הרבה לפני הזמן, קול של חייל נשמע בקשר. "הוא התהפך, הג'יפ שלו התהפך......"
"מה מצבו? עבור" שאגתי לתוך הפומית של מכשיר הקשר אבל החייל לא ענה.
סימנתי לשיירה לעצור במקומה. סובבתי את הג'יפ ודהרתי לעבר קצה השיירה. לכל אורך הדרך התפללתי, קיוויתי שעבר את התהום, שרק יצא מזה. חשבתי על אורי חברנו המשותף ובן גרעין של איציק שנהרג שנה קודם במלחמה הארורה הזו. חשבתי על הדרך הארוכה שעשינו ביחד. חשבתי על המשפחה של איציק, הייתי אצלו בבית, פגשתי אותם. לחצתי על דוושת הגז ודהרתי לכיוונו, לא בטוח מה אמצא כשאגיע.

שנתיים וחצי קודם

הערב יורד בין דימונה לירוחם, החושך מתחיל לכסות את המדבר. הגשם פסק לפני מספר דקות. אנחנו רטובים ומבוססים בבוץ וקר, קר אימים. אורי ואני מקימים אוהל סיירים, מקווים לסיים ולהספיק לישון עוד כמה דקות יקרות. אנחנו באמצע גיבוש לקורס מפקדי כיתות ומותחים אותנו עד הקצה, בודקים מי מתאים ומי ישבר, מבחן תמידי. האוכל במשורה, מנות קרב עלובות. כמעט ולא ישנים, צועדים בלי הפסקה, צועדים עם אלונקות על הכתפיים ובלי. מסתערים על הרים וגבעות. כולם מותשים וזה רק אמצע הגיבוש. נותרו עוד מספר ימים ואין לנו מושג מה יקרה בהמשך.
אורי ממקם את האוהל ליד זוג חברים מהגרעין שלו, איציק ויורי הבלתי נפרדים. שני אלו כבר סיימו לבנות את האוהל ואנחנו עדיין מסתבכים. בינתיים החושך כמעט מוחלט. איציק ויורי קלטו את המבט הנוגה בעיניו של אורי, הם עוזבים את האוהל שלהם ומזנקים לעברנו צוהלים ושמחים, כל אחד מהם חמוש באבן מתאימה, האחד אוחז פה והשני תוקע יתד שם ובתוך שניות האוהל של אורי ושלי עומד לתפארת.
הגיבוש הסתיים ובמהלך שלושת חודשי הקורס הפכנו לחבורה מלוכדת יורי[i], איציק, אורי[ii] ואני.
איציק ואני סיימנו את הקורס בהצטיינות וביחד עם יורי נשארנו להדריך מפקדי כיתות חדשים.
כמה ימים לפני תום הקורס נאספנו כולנו לשיחה עם קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי – מתן וילנאי. בתום דבריו, חייל ממורמר קבל על כך שאין צדק - המקבילים לנו מהגדוד השכן כבר בצעו פעילות מסוימת מול המחבלים בלבנון בעוד שמאתנו הפעילות הזו נמנעה. מתן וילנאי ענה בחצי חיוך "לפי החשבון שלי יש בישראל מלחמה כל כמה שנים. תהיו רגועים" הוא המשיך "לכל אחד מכם תהיה המלחמה שלו." באותו יום, מול הים, בבית פלדמן בנתניה, פרצנו ברעמי צחוק, מתלוצצים על התשובה של מתן ולא משערים איזו מלחמה תתפוס את מי, איך תשפענה המלחמות האלו על חיינו ומי מביננו ישרוד אותן.
איציק ואני התקדמנו כתף אל כתף בתפקידי מפקדי כיתות וסמלי מחלקה. כשפורצת מלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982 אנחנו כבר קצינים ומפקדי מחלקות.

קיץ 1983

שעת צהריים, השמש בשיא השמיים והשרב בירוחם הולך ומתעצם, התחזית להיום מדברת על ארבעים מעלות. למאהל המאובק גם ככה מתקרבת שיירת אוטובוסים ואלו מעלים את תרומתם החשובה להגברה משמעותית של כמויות האבק סביבנו. איציק ואני מביטים מבעד ליריעת האוהל ולא זקוקים לשום הסבר. שנינו כבר סגני מפקדי פלוגות, מנוסים ויודעים שאוטובוסים משום מקום וללא התרעה מבטאים "הקפצה" לא מתוכננת.
בתוך שעה קלה אנחנו מארגנים את הפלוגות, עוזבים בחיפזון ונמצאים בדרך ללבנון. האוטובוסים המיושנים, עושים את כל הדרך מהנגב הלוהט לג'בל ברוך בעומק לבנון. עם אור אחרון, אני יורד מהאוטובוס שהגיע ליעדו, לבוש בבגדי הקלים, המתאימים היטב למזג האוויר בירוחם בעונה זו של השנה ו.....פשוט קופא מקור, רועד. גובה ההר כמעט 2000 מטר מעל פני הים. כשיצאנו מירוחם הלוהטת איש מאתנו לא חשב על מעילי חורף.
החיילים ממהרים להצטופף בחדרים שבחלקם ישנם תנורים. על ההר אין מספיק מעילים עבור כולנו ובפועל שתי הפלוגות כמעט מושבתות.
איציק ואני נשלחים חזרה לקריית שמונה בכדי להביא מעילים וציוד חורף ובאותה הזדמנות גם להעלות את הנגמ"שים של שתי הפלוגות. אנחנו ממהרים להתארגן בקרית שמונה וחוזרים בשיירה אל עבר הג'בל. החלטנו ביחד מתוך תיאום מלא, שהפעם אני מוביל את השיירה ואיציק סוגר. שנינו היינו באותו תפקיד, שנינו היינו בעלי אותה הדרגה וזה היה יכול להיות גם להיפך.

***

איציק לא עונה בקשר, התהפך. אני דוהר לעברו במהירות. כל עיקול של כמה מטר נראה לי כקילומטר, כל שניה נראית כמו נצח. האם עבר את התהום? האם חגר חגורת בטיחות? האם החגורה הייתה מהודקת? והקסדה על הראש? וקשת ההתהפכות שהרכיבו לנו על הג'יפים – מין מסגרת ברזל שנועדה בדיוק למקרים האלה. האם היא שווה משהו בכלל הקשת הזאת?

***

הגעתי אל הג'יפ. הוא היה הפוך בצד הדרך. הוא התהפך כמה עשרות מטרים אחרי שעבר את התהום. כשהגעתי, כל ארבעת גלגליו הסתובבו באוויר. עצרתי את הרכב בחריקת בלמים ורצתי לכיוונו. בדרך, אני מבחין בתנועה מתחת לרכב ההפוך. איציק יוצא לעברי בזחילה, בריא ושלם.






[i] יורי – רב סמל ירון אמיתי – נהרג בדרום לבנון ב 13/8/2006 היה בן 45 במותו. הלוחם המבוגר ביותר שנהרג במלחמת לבנון השנייה, אליה התנדב.
[ii] אורי – סמל אורי כהן נהרג בגזרה המזרחית בלבנון 10/6/1982. היה בן 21 במותו. מלחמת לבנון הראשונה.

6 תגובות:

  1. כתבה מאלפת. ולחשוב שזה אמיתי ממש מרגש.
    אם אתה כותב ספר 📗, אני הראשונה שקונה ממך.
    יהי זכרם של חברך האמיצים ברוך.

    השבמחק
  2. תודה רבה. הספר בדרך. עוד לא ברור באיזה צורה יפורסם :) התגובה מחממת את לבי. זה המעט שאני יכול לעשות למען החברים היקרים האלה. אמן. יהי זכרם ברוך.

    השבמחק
  3. מרתק ומרגש ברמות! מחכה לעוד חומרים! תודה!

    השבמחק
  4. אביעד היקר, כתבת יפה והסיפור מרתק ומרגש יהי זכרם ברוך

    השבמחק