אמריקה
כתב
אביעד בן יצחק
מרים גוט התרגשה כילדה קטנה, למרות שכבר
לא הייתה ילדה וגם לא קטנה. היא עמדה ראשונה בתור מול המשרד, המשרד שינפק לה בעוד
רגע קט את האשרה המיוחלת, האשרה שתיקח אותה לאמריקה.
בלילות האחרונים נדדה שנתה, המחשבות על
אמריקה שגעו אותה. אבל כל זה כבר לא חשוב, נותר רק לאסוף את האשרה, לעשות את הצעד
האחרון ומאמץ של שנתיים יגיע לסיומו. מכאן תמהר לרכבת ומשם לאוניה והנה אמריקה,
תתכונני, עוד מעט אני מגיעה. היא הושיטה את ידה אל הכיס הפנימי, המוסתר היטב של
המעיל ומששה את הכרטיס להפלגה בפעם המי יודע כמה.
שנתיים היא חשבה לעצמה, ואיזה שנתיים,
כמה דברים קרו במהלך השנתיים האלה. זה התחיל מהשידוך. שידכו לה את אבהרמ'ל, אביה
ואבי החתן סיכמו את כל הפרטים, כאילו שהיא איזו פרה שעושים לגביה עסקה. היא ידעה
מי זה אברהמ'ל אבל לא פגשה אותו מעולם. הוא נחשב לאחד האברכים הנחשבים בעיר וכל
הפרטים כבר סוכמו, אבל היא חשבה אחרת וסרבה להינשא לו. דבר שלא נשמע כמוהו בקהילה
האורתודוקסית שבה חיה. היא לא רצתה את אברהמ'ל ולא רצתה לחיות בוורשה השנואה עליה,
היא חלמה על אמריקה. מול עיניה עמדו תמונות שראתה פעם בעיתון כלשהו, תמונות של
בתים גדולים, רבי קומות. לשם רצתה להגיע, זה היה החלום שלה. אביה רתח מזעם על הסירוב
לשידוך, המשפחה כולה הייתה כמרקחה, מצעד של דודות ובנות דודות ניסה לשנות את דעתה,
כל אחת בדרכה, אבל היא בשלה, מסרבת בכל תוקף. השידוך בוטל, הבושה הייתה קשה מנשוא,
עולמו של אביה, חרב עליו והיא נזרקה מביתה כשרק בגדיה לעורה. איש מקרובי משפחתה לא
העז לדבר איתה, כשעברה לידם הם הפנו את ראשם כאילו שאינם מכירים אותה. הנידוי היה
מוחלט. בגיל עשרים בערך מצאה את עצמה לבד, מנותקת מכל מה שידעה והכירה, מנותקת
ממשפחתה ומהקהילה. הנה, היא חייכה לעצמה, עברו שנתיים, שנתיים של מאבקים ועבודה
קשה, שנתיים אין סופיות במתפרה הטחובה במרתף העלוב ועכשיו, אחרי שאספה פרוטה
לפרוטה, עכשיו היא בדרך לאמריקה.
התור הלך והתארך, אנשים התאספו מסביב,
שקועה במחשבותיה וחלומותיה, כמעט שלא שמה לב למתרחש סביבה.
היא הציצה בשעונה, מחכה בקוצר רוח
שהמשרד יפתח. בימים האחרונים מכרה וחילקה את כל רכושה, את כל מה שאספה בשנתיים
האחרונות, כל מה שנותר לה היה צרור עכשיו במזוודה אחת, מזוודה שאיתה תתחיל את חייה
ביבשת החדשה.
הפקידים לא מיהרו לפתוח את המשרד, נהנים
מעוד כמה דקות של שקט לפני שיתחיל יום עבודתם. מרים הרימה את ראשה והביטה סביב אל
האנשים העומדים בתור. ממש לידה עמדה משפחה של יהודים, הם דברו אידיש והיא חייכה
אליהם, מתקשה להסתיר את האושר הנסוך על פניה. האיש המבוגר, כנראה אבי המשפחה חייך
אליה, לידו עמד גבר צעיר, בגילה, היא חייכה גם אליו והוא הסמיק, משפיל את עיניו.
"איציק וינטר, בני" פנה אליו
המבוגר "אתה יכול להגיד שלום לגברת הנחמדה"
"אני לא גברת, מרים זה מספיק, מרים
גוט" היא ענתה באידיש.
"אני דוד וינטר וזה בני איציק ואלו
האחיות של איציק, הוא הציג בפניה שתי בנות צעירות וזו אשתי מלכה וינטר, הנה את
מכירה את כל המשפחה, חוץ מדבורה, הבת בגדולה...." אמר ונאנח. מרים הספיקה
להחליף איתם כמה מילים עד שהמשרד נפתח.
דוד וינטר חיכה ליום הזה חודשים רבים.
היום הזה הגיע סוף סוף. הכל מסודר. הוא לוקח את כל המשפחה לפלשתינה. רק דבורה
הייתה חסרה, דבורה שתמיד חייבת ללכת בדרכה, דבורה שמרגע שהחליטה משהו, שום דבר לא
יזיז אותה.
הרעיון לנסוע לפלשתינה עלה בליבו כשקרא
את הספרון של הרצל על מדינת היהודים, באותו יום גמלה בליבו ההחלטה. שכניו קראו לו
משוגע. המשוגע שנוסע לפלשתינה כשכולם נוסעים לאמריקה אבל הוא נדבק בחיידק הזה והיה
נחוש בדעתו.
"אחר כך אתה מתפלא על העקשנות של
דבורה" תחזור ותטיח בו מלכה אשתו "כולם נוסעים לאמריקה ואתה נוסע ליפו,
מעניין מאיפה דבורה ירשה את העקשנות הלא מתפשרת הזאת"
כבר כמה שבועות ניטש הוויכוח במשפחת
וינטר, דוד ומלכה מתעקשים שכל המשפחה תסע ביחד ואילו דבורה בשלה. דוד השיג אשרות
כניסה לפלשתינה עבור כולם, שלטונות המנדט הבריטי הנפיקו עבורם סרטיפיקטים, אבל
דבורה מסרבת להצטרף, היא מתעקשת לנסוע לפלשתינה עם חבריה לתנועה ולא "עם
אבהל'ה ואמה'לה".
"רק עד יפו" התחנן, אחר כך
בפלשתינה תצטרפי לחברים מהתנועה, הוא עשה את הניסיון האחרון אבל היא בשלה.
"נפגש בפלשתינה, אני נוסעת עם הקבוצה מחר ואחכה לכם שם". פסקה ולא נתנה
לו שום סיכוי.
דוד וינטר עמד מול הפקיד ואסף את אשרות
הנסיעה של משפחתו.
מרים גוט נגשה אל הפקיד ובקשה לקבל את האשרה
שלה.
הפקיד הרים את ראשו "הגברת לא
קוראת עיתונים? זה פורסם כבר אתמול" הוא אמר "אין אשרות לאמריקה"
מרים חשבה שהיא מתעלפת, כמעט כל
חסכונותיה הושקעו בכרטיס להפלגה ....... כל החלומות שלה על אמריקה.........., זה
לא יכול להיות.......
"מה זאת אומרת אין אשרות לאמריקה?
יש לי כרטיס להפלגה" אמרה והציגה את הכרטיס בפני הפקיד.
"אמריקה, סגרה את השער לפני כמה
ימים, הם לא מקבלים יותר מהגרים. אין ויזה לאמריקה"
"אבל זה לא יכול להיות............"
בעיניה עמדו דמעות "יש לי כרטיס להפלגה"
"גברת יקרה, אין ויזות לאמריקה.
המצב שלך עוד טוב, יש אלפי אנשים שנמצאים עכשיו בים על אוניות, הם לא יודעים
שיגיעו לשער נעול. מה יעשו כשיגיעו? מי יודע. מצטער, גברת" אמר ופנה אל הבא
בתור.
מפיה של מרים נפלטה זעקת שבר, ואליה
התלווה בכי תמרורים. בקושי רב, הצליחה לפלס דרך לספסל הקרוב ולהתישב, מפחדת שתתעלף
בכל שניה. כל כך שקועה הייתה בבכי, עד שלא שמה לב לכך שכל הנוכחים, מסתכלים רק בה.
דוד וינטר, הבחין במתרחש, הוא שמע חלקים
מהשיחה והבין מיד מה קרה. הוא היה הראשון לגשת אליה. הוא התיישב לידה והגיש לה
מטפחת מבהיקה, מגוהצת. משפחתו התאספה סביבם. הבנות ניסו לעודד את רוחה. יצחק עמד
מהצד.
***
הכלה פסעה אל חופתה בסמטה החולית,
המובילה אל בית העם, כיוון שלא היו לה קרובי משפחה בסביבה, היו אלו האחיות של החתן
שליוו אותה, פוסעות לצידה, אוחזות בשולי השמלה כדי שלא תיגרר על פני החול. היא
פסעה לתוך האולם, הדיבורים פסקו והקהל מחא כפיים. לפני החופה נעצרה והמתינה. החתן
פסע לעברה וכיסה את פניה בהינומה, פניו סמוקות מהתרגשות. הוא הוביל אותה אל החופה
בחיל ורעדה.
הרב התחיל בטקס הקידושין.
מרים לחשה לדבורה וינטר העומדת לימינה
"במקום אמריקה, מצאתי את חדרה, ומי יאמין אפילו חתן מצאתי, יצחק וינטר, הכל
בזכותך אחות, הכל בזכות זה שפינית את הסרטיפיקט, את עם התנועה שלך..."
דבורה לחצה את ידה בחום. היא סיננה בקול
כדי שאביה ישמע "הכל בזכות העקשנות הזאת של דבורה, עקשנית שלא ברא השטן...זאת
עם התנועה שלה...."
הרב הרים את עיניו והפנה אליהן מבט,
מרים ודבורה כבשו בכח את צחוקן, דוד ויצחק וינטר חייכו חיוך קטן.
