יום רביעי, 31 במאי 2017

חנה ממזכירות הקיבוץ

חנה ממזכירות הקיבוץ

כתב אביעד בן יצחק 



מתוך "תפקיד ראשי" של נתן זך

הגברים הפותחים חלונות
הנשים הסוגרות תריסים
נותנים מקום לקוות
שעוד יתרחשו ניסים

אלה הגברים הקטנים
אילו הנשים הנכונות
בהתמדה כמו נמלים
בתאים כמו משפחות

ממלאים תפקיד ראשי
במחזה שאין בו כוכב
....................

כתרים רבים נקשרו לראשיהם של בני הקיבוץ הוותיק. פובליציסטים גדולים צמחו בו ושמעם נשמע למרחוק. מנהיגי תנועה מלאו תפקידים רמים וחשובים, נשאו נאומים חוצבי להבות וצוטטו לא אחת בחרדת קודש. אנשי צבא ומגן לחמו בעשרות מבצעים ומלחמות, חלקם טרם הקמת המדינה, מחוללים מחול אינסופי של סיפורים ועלילות. גם מקומם של המחנכים והמורים לא נפקד. אלו הקימו את המוסד החינוכי האזורי, שגדרו צמודה לגדר הקיבוץ, מוסד שהפך לשם דבר בתנועה ומחוצה לה. אך אילו היה נערך ביום מן הימים משאל בין חברי הקיבוץ לדורותיו ולאורך כל שנותיו, איש לא היה משער בנפשו שלרשימה המפוארת הזו תצטרף יום אחד גם חנה ממזכירות הקיבוץ. איש לא היה מעלה על דעתו שלחנה יש בכלל סיכוי להתקרב לרשימה המכובדת ביותר של הקיבוץ.
כמו כל התנועה גם קיבוץ "משמר השפלה" ידע ימים יפים וזוהרים. הנהיגו אותו אנשים משכמם ומעלה, חדורי תחושת שליחות, תודעה סוציאליסטית עמוקה ואידיאלים נשגבים. בעמל רב הפך המשק, תחת הנהגתם, משדה נטוש ושומם לגן פורח ומלבלב. מנהיגי הקיבוץ היו עסוקים מעל הראש, אם כי לעיתים השליחות במשרדי התנועה בתל אביב הייתה נוחה הרבה יותר מעמל הכפיים במשק ולפעמים מרכזי המשק עמלו קשה במגורי המתנדבות וקצת פחות במשרדם. כך שגם הקיבוץ הכל כך סוציאליסטי, התחלק למעמדות. שולה עם הצווארון הכחול קמה כל יום בארבע לפנות בוקר לחליבה ברפת והטווס היה ב"שליחות" במשרדי התנועה בתל אביב. אברם טיפח את הפרדס מחמש בבוקר בכל יום והחרגול, איש המזכירות התעורר בתשע ובעשר כבר מצא מקום של כבוד בחדרי המתנדבות. מישהו ראה את אופניו כמעט בכל יום  שלישי ליד החדר של הטווס שאשתו נותרה בודדה במשק בעת שזה ביצע שליחויות כאלה ואחרות.
חנה מהמזכירות לא עשתה שום כותרת. היא סבבה כרואה הכל וכמעט שאינה נראית בין אנשי העמל והפרך, בין אנשי המעש והחזון, בין המנהיגים שנאומיהם חצבו להבות ובין אנשי הרהב הריב והמדון. במשך עשרות שנים, קמה בכל בוקר לעמל יומה, לבושה בבגדיה הפשוטים, שלא לומר בלים, בדרך כלל מכנסי עבודה כחולים וחולצת כפתורים פשוטה, נעולה בנעלי עבודה שראו ימים טובים יותר ורכובה על אופניים פשוטים ומיושנים. חולפת  בין שבילי הקיבוץ בדממה, לא מושכת אחריה אפילו מבט אחד. גם במשרדה הצנוע שבצנועים ישבה בדממה ועשתה את עבודתה בשקט, כנמלה חרוצה המכינה את הקיבוץ לימי החורף הסוערים שעוד יבואו.
כשהחרגולים והטווסים נעו בבגדיהם הנאים במסדרונות השררה והתחככו עם שועי עולם ומדינה, או לחלופין שהו במגורי המתנדבות או סתם שתו קפה בעיר הגדולה, חנה עשתה את עבודתה בפינתה כמעט ללא אומר. החיוך המבויש, אך מאיר הפנים,  היה ננסך לעיתים על פניה. אף פעם לא הרימה את קולה לא בטרוניה ולא בטענה.  לא רק שעשתה את עבודתה, היא עשתה הרבה מעבר למה שדרשו ממנה "החכמולוגים" ו"הבלגניסטים" שניהלו אותה. והיו גם רינונים, מאחרי גבה רחשה שמועה עקשנית על ירושה שמנה שקבלה מהוריה.

המשבר הגדול בתנועה לא פסח גם על הקיבוץ המפואר. החברים נדהמו לשמע החוב הכספי העצום. על מאה מיליון שקלים הם לא חשבו מעולם. שנים של בוז לכסף וסגידה לשוויון לא הכינו אותם למשבר העצום שבו היה המשק שרוי. הביטויים שנשמעו בחצר המשק היו "שוקת שבורה", "חורבן הבית", "עם הגב לקיר", "כל עמלנו היה לשווא" ועוד כהנה וכהנה. כל הביטויים האלה נכתבו שחור על גבי לבן בעלון הקיבוץ. אנשי הקיבוץ ובעיקר מייסדיו הגאים, שקעו בייאוש גדול.
הפתרון היחיד עלה וצץ מטובי המוחות במשק ובתנועה, אסיפת הקיבוץ נדרשה להכריע. הנוכחות הפעם הייתה גבוהה מהרגיל כיאה לכובד הנושא וחשיבותו. חנה מהמזכירות ישבה בפינה הקבועה שלה עם שולה מהרפת. מסרגות וצמר בידי שתיהן "כי חבל לבזבז זמן יקר בבטלה, אפשר בינתיים לסרוג משהו לנכדים". החרגול עיקם את פרצופו והסב את תשומת לבו של חברו הטווס "לשתי הזקנות שגם בשעה כה קשה למשק עסוקות במסרגות והן עוד יחליטו לנו על גורל המשק.....".
החבר'ה מהפרדס ישבו בחבורה מכונסת בפינה הנגדית, לא במקרה כולם לבשו מעל בגדי העבודה הכחולים את הסווטשרט שבחזיתו הכיתוב "פרדס משמר השפלה". אברם מרכז הפרדס הוותיק פכר את אצבעותיו וקסס את ציפורניו, לא יודע מה יעשה מחר. שמוליק האגרונום הוותיק לא פחות ומי שרבים מההישגים בפרדס נזקפים לזכותו ישב לימינו בפנים נפולות וחיוורות, ידיו מעט רועדות.
האסיפה הכריעה פה אחד בעד הקמת תחנת הדלק והמרכז המסחרי על שטח הפרדס. גורלו של הפרדס המטופח והמוריק נחרץ משום קרבתו לכביש הראשי וסמיכותו לצומת החשובה. "לוקיישן" מעולה,  כפי שהסביר עורך הדין התל אביבי המעונב מטעם חברת הדלק.
עיניה של חנה פגשו את עיניו של אברם, חברה מנוער עוד מקן התנועה בצ'כיה. אין ברירה נעו שפתיה ללא אומר. הוא הנהן והרכין את ראשו.
"החלטה קשה אבל הכרחית" סינן אברם מרכז הפרדס לעבר שמוליק האגרונום שליבו כמעט נשבר. תוך שהוא מחקה בקולו את חיתוך הקול של הטווס. הרעד בידיו של שמוליק רק גבר. חברי המשק עברו לידם וניסו לעודדם בטפיחה קלה על השכם. אברם ושמוליק הרגישו כמו "בשבעה".
מצב הרוח של הנוכחים השתנה מקצה לקצה. החרגול והטווס רצו להרים כוסית לחיי הדרך החדשה, אבל הפנים הנפולות של אברם וצוות הפרדס הרגו את הרעיון בעודו באיבו.
חנה הביטה ממושכות בשרוול הוורוד שסרגה. מרוצה שלא איבדה אפילו עין אחת בסריגתה. אחר כך  אספה את המסרגות והצמר, קפלה הכל בקפידה לתוך תיק הבד שתפרה בעצמה. הניחה את הסל בסלסלת האופניים ודיוושה בשקט לביתה.
שלושה חודשים אחרי האסיפה המכרעת, עננים שחורים הטילו שוב את צילם הקודר על מדשאות הקיבוץ. העסקה עם חברת הדלק, עמדה בפני סיכום, התכניות ההנדסיות אושרו, הסכומים והתקבולים נדונו לפרטי פרטים ונותרה רק החתימה אחרונה על המסמכים. אולם הלא יאמן קרה. העסקה טורפדה. מנהל מקרקעי ישראל טען בתוקף וביובש האופייני לו "שהחלקה הספציפית אינה שייכת לקיבוץ. היא שייכת לקטגוריית הנכסים של נפקדים מ 1948 ובפועל שייכת לאפוטרופוס הכללי. אם הקיבוץ עשה שימוש בנכס מ1948 ללא הסכם יהיה עליו לשלם....."
השמועה פשטה כאש בשדה קוצים, מצב הרוח היה קודר ואווירת הנכאים השתלטה על החברים. שוב חזרו הביטויים על חורבן הבית. והיה כבר מי שחישב את החוב המעודכן של הקיבוץ בהתאם לאמור.  
החרגול והטווס שניהלו את המשק ביד רמה שנים רבות כנסו במשרד המזכיר, מספר חברי משק וותיקים. כולם זכרו שאחרי המאורעות של אלף תשע מאות שלושים ותשע הקרקע נקנתה בכסף מלא מהערבים. איש לא זכר דבר מעבר לכך. שולה הכניסה את הראש למזכירות ועל רקע הצעקות בחדר הסמוך הניחה על שולחנה של חנה תרמוס גדוש בתה חם "חנה'לה תרימי את הראש מהניירות לשלוש דקות. תשתי קצת, אשה חולה צריכה להיות בבית ולא כאן" היא לחשה על אוזנה, אבל חנה ידעה טוב ממנה.
הישיבה בחדר הסמוך התפזרה לדרכה, לחברת הדלק שאמורה להחליט בשעות הקרובות לאן פניה, יודיעו שהעסקה מבוטלת, בלית ברירה. הקיבוץ לא מסוגל להוכיח את הבעלות על הקרקע. נובע מכך שדינו של הקיבוץ נחרץ. ימכר כל מה שרק ניתן, יוחזרו חלק מהחובות לבנקים והקיבוץ יוותר בעצם ללא אמצעי יצור וללא יכולת קיום. המזכיר נעמד שפוף וקודר מעל שולחנה של חנה המנוזלת והדומעת.
"חנה, כדאי שתלכי הביתה, את חולה"
"כדאי שאלך הביתה אבל לא כי אני חולה, אלא כי יכול להיות שיש לי משהו בשבילך" אמרה ויצאה מן החדר. המזכיר הביט בדמותה המתרחקת ושקע במחשבות, אולי בכל זאת נכון הסיפור על הירושה המסתורית, אבל מאה מיליון? אצל חנה?
היא ידעה בדיוק לאן מועדות פניה. כי בכל פעם ש"הבלגניסטים" בקיבוץ היו זורקים ניירות לפח היא הייתה נוברת בהם וממיינת אותם ביסודיות. בוררת בקפדנות את המוץ מהתבן ושומרת את כל הדברים החשובים בסדר מופתי. היא עשתה את זה במשך שנים על חשבון זמנה הפרטי כי זה נראה לה חשוב. איש לא דרש את זה ממנה ואיש בקיבוץ לא ראה בזה צורך. את הדברים החשובים ביותר שמרה בשלושה ארגזי קרטון מתחת למיטה בחדרה הצנוע.
עברו מספר ימים מהישיבה הגורלית השעה היתה ארבע אחר צהריים, חנה פתחה את דלת החדר לשמע רעש חזק של טרקטור מבחוץ. אברם וצוות הפרדס עמדו מחויכים על השביל מול ביתה. על עגלת הטרקטור ניצב לו עץ שמוטי עב גזע, מסוייד לבן ומוכן לשתילה.
"החלטנו שזה מגיע לך למרות שחיסלת לנו את הפרנסה." אברם אמר והצוות הנהן בראשו. "איפה את רוצה שנשתול אותו ?".
בשלב הזה כל ילד בקיבוץ וכל מבוגר בקיבוץ ובקיבוצי הסביבה, כבר ידע לדקלם, איך חנה אתרה את מסמך המכר המקורי של הפרדס, זה שכולם היו בטוחים שאבד, ואיך המסמך מלפני יותר מששים שנה הציל את קיבוץ "משמר השפלה".

אין תגובות:

פרסום תגובה