האיש מ"שם"
כתב אביעד בן יצחק - בונה עצי יוחסין
מלצרית יפהפייה בחצאית קצרה ומחשוף עמוק התכופפה והגישה קפה, חבורת תיירים צוהלת התמקמה מטר לידינו, הלובי המה אנשים והוא לא שם לב לדבר מכל אלו, עיניו היו נטועות ביפו המשתקפת מבעד לחלונות הענקיים של המלון.
זה היה קצת לפני מלחמת ששת הימים, אולי שישים ושש, הלכנו מהבית ביפו לכיוון הים. אמא אהבה את הטיול הזה, בערב כשהחום הכבד של הקיץ יורד, כל הדרך מהבית הערבי הנטוש שבו גרנו אז, דרך "השעון" עד המזח. "להרגיש את הרוח".
הלכנו בשקט, אמא היתה האשה הכי שקטה בעולם, היא לא ספרה דבר וכמעט שלא דברה בכלל. דנה אחותי הגדולה, כמעט בת מצווה, החזיקה בידי, היא האמא השניה שלי. הגענו אל המזח, אמא הביטה רחוק אל הים, עוצמת עיניים ונותנת לרוח לפזר את שערותיה. אולי הביטה אל מעבר לים ואולי ראתה את כל מה שהשאירה אחריה בפולין הרחוקה. היא הביטה ושתקה. כהרגלה. לא ספרה דבר וחצי דבר על התקופה ההיא.
העבר היה קיים ונוכח, היה המספר הכחול המקועקע על היד והיו הצעקות. בלילה, בלי אזהרה מוקדמת, צעקות אימים שהחרידו את הבית. אנחנו שמענו הכל, הבית היה צפוף. שמענו את הצעקות והבכי שאחריהן, שמענו את לחישות ההרגעה של אבי ולעיתים שמענו עוד קולות שילדים לא אמורים לשמוע. בבקר הכל היה רגיל, אף מילה על אירועי הלילה. כאילו לא אירע דבר לפני כמה שעות.
הייתי אולי בן עשר והדייגים ריתקו אותי, נעצרתי ליד אחד מהם, ידיו המיומנות הדקו את הפיתיון אל הקרס, ביד השנייה משך את החכה לאחור וזרק את הקרס למים. הדייג שלידו משך את החכה במהירות, דג מפרפר היה תלוי עליה. עקבתי אחר הדייגים ולא שמתי לב למתרחש סביבי. דנה משכה את ידי "אמא מדברת עם מישהו", הפניתי מבט ימינה, ליד אמא עמד איש פחות או יותר בן גילה, התקרבנו, הם דברו בפולנית. ישבנו על סלע קטן שלושה ילדים ממושמעים, דנה, הילדה שלו ואני, ישבנו ולא החלפנו מילה. עברו כמה דקות, האיש אסף את הבת שלו והלך. אמא התיישבה לידינו על הסלע, חבקה אותנו ובכתה, אולי קצת רעדה. בחיבוקים היא הייתה חלשה. אפשר למנות על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שחבקה אותי. זו הייתה אחת הפעמים הנדירות האלה. דנה ואני נצמדנו אליה, היא לא אמרה דבר.
הקשנו, מי האיש?
מישהו מ"שם" זה כל מה שהיא אמרה וזה היה שם הקוד שלה לתקופה שלפני המלחמה או לתקופה שבה חיה בפולין או במחנות. מ"שם" היה כל מה שהייתה מוכנה לספר על התקופה הזו ומעולם לא נדבה מילה מעבר לכך.
במהלך השנים ניסינו לשאול שוב ושוב על האיש ההוא אבל אמא מלאה פיה מים.
עברו יותר מארבעים שנה, אבא נפטר ואמא, אחרי שתי נפילות במדרגות, הולכת בקושי רב בכוחות עצמה, מבינה שאין ברירה. היא עוברת לדיור מוגן. שבועות לקח לנו לארוז את הבית שבו חיינו כולנו שנים על גבי שנים. כמה ימים לפני שהגיעו המובילים, הבית היה כולו ארוז ומה שנותר היה כמה חפצים מאובקים וערמה גדלה של אלבומים ישנים. נברנו בקופסאות נעליים מלאות תמונות. אמא נגבה דמעות מעיניה והלכה הצידה.
"זו הפעם השנייה שאני נאלצת לעזוב את הבית" היא חוזרת ואומרת.
"בואו תנוחו קצת, הכנתי תה" היא מגוננת על גוזליה שוב, גם כעת, בשארית כוחותיה. שתינו תה ביחד במטבח הישן. תה, אולי אחרון במטבח הזה. אמא טבלה ביסקויט פתי בר בכוס כמו שאהבה.
"היום אני כבר יכולה לספר לכם על האיש מיפו" היא אמרה וטבלה עוד ביסקויט בכוס התה. דנה ואני הזדקפנו מעט בסקרנות.
"אז לפני המלחמה אני הייתי נשואה" היא פתחה והיה נדמה לי שעם כל מילה שלה המבטא הפולני הולך ונהיה כבד יותר, חזק יותר. המילים יצאו מגרונה לאט ובקושי. "התחתנתי עם בחור נחמד מזדונסקה וולה, שכן. נולדה לנו בת פרומה. היא הייתה בת שנתיים כשהגיעו הנאצים ימח שמם. גרמני הרג אותה מול העיניים שלי, .....אני לא יכולה לספר איך.......לא יכולה ..... אני אצרח..... זה לא יעזור......לא יכולה....." דנה ואני החזקנו את ידיה הרועדות. "אחר כך הם לקחו את כל הגברים ונחום היה ביניהם. הבעל שלי. שלום ולהתראות. אני אוהב .... זה כל מה שהוא הספיק ללחוש כשהגרמני משך אותו ממני ותקע לו בגב את הקנה של הרובה......... הנבלה. אחר כך היו יריות. איש לא חזר משם........נשארתי לבד. נשארתי בחיים. בלי הילדה ובלי הבעל.....בלי פרומקה שלי ובלי נחום. בארץ חיפשתי, קיוויתי לנס. לא מצאתי. לא היה זכר לנחום..........
מסתבר שגם הוא חיפש אותי ולא מצא, עד שנפגשנו ביפו על המזח. עכשיו כבר היו לשנינו משפחות חדשות ואני יכולתי ללחוץ לו את היד שוב......אחרי יותר מעשרים שנה".
אנחנו לא ידענו דבר מכל הדברים האלה עד לאותו רגע, אתה מבין? לא ידענו שהייתה נשואה, לא ידענו על הילדה. כלום, שום דבר. לפני כמה זמן מצאתי ביד ושם דף עד על הילדה ועל נחום, דף עד שמלאה אמי במו ידיה בשנות החמישים.
"על המזח ביפו תוך דקות החלטנו ששומרים את הסוד הזה ולא מספרים דבר, בשבילכם, בשביל המשפחות. נחצ'ה, לב זהב, הוא גר הרבה שנים...........הרבה שנים, שלושה בתים מכאן במורד הרחוב. הכרתי את אשתו וילדיו. הוא הכיר את אבא ואתכם. לפני חמישה חודשים נפטר מהתקף לב, זכרונו לברכה. הייתי בלוויה והייתי בבית שלו בשבעה......... שכנה."