יום ראשון, 29 בנובמבר 2020

הבית עם התריסים הירוקים

 

הבית עם התריסים הירוקים

אביעד בן יצחק

 

"הצגת חצות", כך כינינו בפעם הראשונה את הסצנה שהתרחשה, בשל השעה בה ארע הדבר. לעתים "ההצגה" התרחשה בשעות שונות ומשונות במשך היממה, אבל הכינוי שניתן לה בפעם הראשונה נצמד אליה לאורך כל הדרך. הפעם הראשונה, שנחרטה היטב בזכרוננו, התרחשה בחצות הלילה הראשון שלנו במקום הזה, אליו הגענו באוטובוס.

 בקיץ 1982 הכיתור על ביירות היה בעיצומו, ובערב ההתרחשות, נועדה להתבצע אחת ה"זחילות" הגדולות לעבר העיר הנצורה והמופגזת. "זחילה" היה שם קוד להשתלטות על חלק נוסף מהעיר והידוק נוסף של המצור.

נסענו, כל הפלוגה, בשלושה אוטובוסים מיושנים של אגד. כשהתקרבנו אל העיר היתה כבר חשכה מוחלטת. בערך עשרה קילומטר לפני העיר מישהו במחסום מאולתר, עצר את האוטובוסים שלנו.

"לכבות את האורות" הוא צעק. רק אחרי שאחרון האורות כובה, הוא התיר לנו להמשיך בדרכנו.

כביש החוף הלבנוני היה ריק ממכוניות אזרחיות וחשוך שלא כרגיל בשעה הזו. נהג האוטובוס לא ראה כלום ללא הפנסים, עמדתי לידו וניסיתי לכוון אותו. התחלנו בנסיעה איטית. חולפים על פני עשרות טנקים, עשרות נגמ"שים, אין ספור תותחים, דחפורים ועוד כלים מסוגים שונים. הכלים היו מוכנים לתנועה ומסודרים בשיירה ארוכה שכמוה ראיתי רק בימים הראשונים של המלחמה. אחרי מספר קילומטרים האוטובוסים שלנו עקפו את כל השיירה והגיעו למקום הקדמי ביותר שבו צה"ל שלט. פאתי ביירות.

ירדתי מהאוטובוס בהרגשה כבדה, את החיילים שלי לא הכרתי, הם הגיעו לקורס רק שלושה ימים קודם לכן, ובקושי הספקנו להתחיל לאמן אותם. על האימונים שעברו בטירונות לא סמכנו כל כך. את השטח לא הכרתי, ראיתי צילום אויר של האזור למשך מספר דקות, בערך שעה לפני הכניסה ללבנון וזכרתי את התמונה באופן כללי ביותר. התפללתי שלא יקרה כלום. לא ידעתי, איך החיילים יגיבו, אם יקרה משהו, ולא התחשק לי לבחון את הנושא הזה דווקא עכשיו, כשהמוכנות כל כך מוטלת בספק.

הלכנו,כמאה חיילים, בטור ארוך ושקט, הרוב בוודאי הרגישו כמוני. מימיני הופיעו צלליות חשוכות של בנינים גדולים, זיהיתי את האוניברסיטה של ביירות לפי תצלום האויר. לפחות אני מזהה  משהו, חשבתי לעצמי. חיילים מגדוד ההנדסה עמדו דוממים ליד הכלים שלהם וחייכו אלינו חיוכים מאובקים ומותשים כשעברנו לידם. עברתי ליד נגמ"ש צהלי שרוף. גם בחושך זיהיתי את צורת הגלגלים והסימנים הצהליים.

עברה עוד כמחצית שעה של הליכה בחושך מוחלט, בדרך חולית, לא ראיתי דבר מימיני ומשמאלי. נעצרנו לבסוף בפתח בניין בשכונת מגורים. "זה המוצב שלך," מפקד הפלוגה אמר לי והמשיך בדרכו. היו לו עוד שני מוצבים לתפוס.

קצין מהצנחנים חיכה לי. מחזור מעלי בבה"ד 1. "חמשים מטר ממך לכיוון מזרח זה האזור של המחבלים. הבית עם התריסים הירוקים, זה כבר השטח שלהם". הוא הצביע בידו לעבר גוש שחור. "השטח שלהם זה בורג' אל ברג'נה, תעשה היכרות, אביעד - בורג' אל ברג'נה, בורג' אל ברג'נה - אביעד נעים מאוד, אתם יכולים ללחוץ ידיים ולהתחבר. מחנה פליטים, כמה עשרות אלפי פלשתינאים, לא כולם חובבי ציון. כמה אלפי מחבלים, לא כולם עם רגשות ציוניים עמוקים. אתמול בלילה, יצא מחבל חמוש מהמרתף של הבית שלנו, למזלי אני שלפתי ראשון. תיזהר," הוא אמר. לחצנו ידיים. הוא מיהר למחלקה שלו. ידעתי בגדול מה חלקו ב"זחילה" הקרובה. אני חושב, שאמרתי לו "תיזהר גם אתה".

התמקמנו ב"מוצב", דירה בקומה שתיים בבניין בן שבע קומות, עמדות על המרפסות, מדופנות בכמה שקי חול שקבלנו בירושה מהצנחנים. ארגנו שמירה, ומי שיכול היה ניסה להניח את הראש ולישון.

בחצות, בדיוק על הדקה, פגעה הפצצה הראשונה של המחבלים בדירה שבה ישנו. טנק מלמטה ירה בחזרה שני פגזים והרעיד את כל שבע הקומות של הבניין. ממש באותו זמן התחילה ההרעשה הכבדה, לפי הקולות ידענו שה"זחילה" התחילה. קולות הקרב היו קרובים ונשמעו היטב. מאותו זמן ובמשך כמה ימים האש מסביב כמעט ולא פסקה. מסתבר שהיינו בדיוק בלב המהומה. צה"ל והמחבלים בביירות ניהלו חילופי אש תותחים ורקטות, כשאנחנו ממש מתחת. בהתחלה התרגשנו מהשריקות הבלתי פוסקות של הפגזים מעל ראשינו, אבל אחר כך אתה פשוט מתרגל לזה ומתעלם. אתה ישן עם השריקות האלה ואוכל איתן ובעצם עושה הכל, כשהשריקות מתנגנות להן ברקע.

היו כמובן גם "הצגות החצות" המקומיות שלנו. כמעט כל לילה, מחבל זה או אחר, התקרב וירה לעברנו. אנחנו השבנו יריות וחוזר חלילה. לא יודע מה העלה את חמתו של המפקד, אולי השריקות הבלתי פוסקות של הפגזים מעל הראש ואולי העובדה שאחד מניסיונות הפגיעה בנו התרחש באור יום מלא. שתי דמויות במדים, עם תעוזה לא קטנה, קפצו להן מאחורי הבית עם התריסים הירוקים וירו לעברנו ירי די מדויק. 

הפקודה שקבלתי היתה קצרה וברורה: "המרחק בינינו לבינם קצר מדי. נקה לי כאן קצת את הסביבה. תוריד את הבית עם התריסים הירוקים. עד הערב סיימת. סוף."

לקחתי אתי את דודי סגני ועוד עשרה חיילים. התקדמנו בזהירות ובמהירות, משתדלים להישאר כמה שפחות בשטח הפתוח. בדרך חשבתי על ההפתעות שהכנתי לאלו שינסו להגיע אלי, וחששתי ממה שהם הכינו לי. הגענו אל הבית עם התריסים הירוקים. דודי בדק מימין, ואני פניתי שמאלה אל הדלת. הבית היה נטוש ופתוח לרווחה. בדקתי היטב. בבית לא היתה נפש חיה. התחלתי להתארגן לפיצוץ הבית.

דודי הגיע וקרא לי. אתה חייב לראות משהו. יצאנו בזהירות, חוששים ממלכוד, ממוקש, מצלף ומהשד יודע מה. על גב הבית עם התריסים הירוקים נשענה לה בקתה קטנה, מוזנחת ומטה ליפול. דודי פתח את הדלת, נכנסנו, מצוהר קטן נכנס מעט אור. ערבי זקן לבוש גלימה מטונפת ישב ליד שולחן עלוב ובהה בנו בעיניים לבנות, סומא באפלה. אשה זקנה לבושה בלויי סחבות האכילה אותו דייסה. בפינה על הרצפה המלוכלכת, עמדה פתיליה ומשהו התבשל עליה, ריח התבשיל חדר לאפי ביחד עם הריח המעופש והטחוב של הבקתה.

דודי משך אותי החוצה ותפס בידי. "ברור לך מה יקרה לבקתה הזו, אם תפיל את הבית עם התריסים הירוקים?"

"ברור כשמש" אמרתי ושנאתי את כל מי שהכניס אותי למצב הזה. קיללתי בלבי את המלחמה ואבות אבותיה. קיללתי את המחבלים הפלשתינאים, שלא סופרים את בני עמם ואת אמהותיהם עשרה דורות לאחור לפחות. נדמה לי, שמופע הקללות שהתנגן בלבי נמשך דקות ארוכות. מפי לא הוצאתי מילה.

דודי התחיל לאבד סבלנות: "אז מה עושים?" הוא הביט בי וידו אחזה בזרועי. אני כנראה כבר מיציתי את רפרטואר  הקללות.

 הוא הסתכל על הבקתה, הביט לי בעיניים וחייך: "הו, למבט המוכר הזה שלך חיכיתי"

 

הקיץ הלבנוני הלוהט והמהביל החליף פנים, חורף קר וזועף הצליף מטחים של גשם, מתנפל בשצף קצף על סיור היום שלנו בפאתי ביירות. רטובים וקפואים, מצאנו מסתור בבית נטוש. עליתי עם דודי לקומה השניה. בדרך הוא סינן איזו קללה, ובשקט כדי שהחיילים לא ישמעו, הוסיף: "אפילו מזג האויר רוצה להעיף אותנו מלבנון הארורה הזו."

עמדנו בקומה השניה ליד מדורה מאולתרת, מנסים להתיבש. העיניים שלנו נדדו לכיוון מערב אל השכונה ההיא. את הבית בן שבע הקומות שבו שכן ה"מוצב" שלנו מצאנו בקלות.

דודי הצמיד משקפת לעיניו וסרק ביסודיות את הסביבה של אותו בניין.

"אתה עדיין בודק, אם הבנתי נכון את הפקודה ההיא לגבי הבית עם התריסים הירוקים או בלי התריסים?" זרקתי לעברו.

 הוא פלט צחקוק, הסתכל לי בעיניים ואמר משפט, ששמעתי אחר כך פעמים רבות מהסובבים אותי, בצורה כזו או אחרת: "את מה שמתחשק לך, אתה תמיד מבין מצוין".

האפרסמון

 

האפרסמון

אביעד בן יצחק

                                                   

אין פרי יותר טעים ממנו, הקליפה אמנם קצת קשה אבל התוכן מתוק מדבש. באותה תקופה הוא היה נדיר מאוד עבורי ויקר מציאות. בכל פעם שטעמתי, נהניתי מחדש. זה היה הפרי האהוב עלי ביותר ולא החמצתי הזדמנות ליהנות ממנו.

סדרת ניווטים בהרי ירושלים, במסגרת קורס קצינים. התכוננתי לניווט הלילי. חבר עבר וראה אותי רכון על המפה. הוא הסתכל כמה שניות על ציר הניווט שלי והניח את האצבע על נקודה מסוימת, לא רחוק מהציר. "כאן" הוא אמר "יש מטע אפרסמונים ענק". החלטתי להגיע אליו. אורך הניווט המקורי היה כחמשה עשר קילומטר, בכדי להגיע למטע הייתי צריך ללכת שני קילומטר נוספים. המפקדים כבר אשרו את הציר, אז מה?!, חייכתי לעצמי ושיניתי אותו, לא ספרתי לאיש. הכול על מנת לעבור דרך מטע האפרסמונים.

הלכתי לבד, חורף, לילה חשוך, כמעט ללא כוכבים. זה היה סופו של שבוע ניווטים ארוך עם מעט מאוד שעות שינה. הגוף היה עייף מכל המרחקים שצעדתי בימים האחרונים ואולי גם מאלה שלפניהם. אחרי מספר קילומטרים, כבר הייתי רטוב עד המותניים, כתוצאה מחציית שדה חיטה ועוד כמה חציות של שטחים שהיו מנוקדים בשיחים רטובים כאלה ואחרים. היה קר, ומה שהחזיק אותי היה מטע האפרסמונים שאפגוש עוד כמה קילומטר וכמובן הטעם הנפלא של הפרי זה.

הניווט עבר בצורה טובה, מצאתי את הנקודות הנדרשות והקצב היה טוב, אפילו משביע רצון. לקראת שלוש אחר חצות ראיתי את המושב מצפון ומצאתי את דרך העפר המובילה אל המטע. הכיוון היה מדויק. אחרי כמה מאות מטרים ראיתי את המטע.

הלכתי על דרך העפר, המטע מימיני. ביני לבינו הפרידה שדרת ברושים. בין הברושים הייתה מתוחה גדר תיל. החלטתי לא לגרום לנזק ולא חתכתי את הגדר. הלכתי לאורכה לאט, הגדר הייתה שלמה ולא נראה סימן לפירצה.

ממש בקצה השביל, כשאני על סף ייאוש, מצאתי את הכניסה המיוחלת. הכניסה, הייתה אמנם חסומה, בשער ברזל אבל הצלחתי לעבור ברווחים שבין חלקיו. כשנכנסתי פנימה, הצצתי בשעון, השעה הייתה מאוחרת וכבר הייתי לחוץ בזמן. נשאר לי עוד מרחק גדול ללכת. החלטתי שאני אוכל את האפרסמון הראשון שאני מוצא ועף משם.

נכנסתי למטע וקטפתי מהעץ הקרוב אפרסמון אחד. יצאתי במהירות, לא ידעתי באיזה חומרים מרססים אפרסמונים, ליתר בטחון שלפתי מימיה ושטפתי אותו היטב במים תוך כדי הליכה מהירה, ספק ריצה. כשסיימתי לשטוף אותו נעצתי את שיניי בעוצמה בפרי התאווה.

 

***

 

הפרי לא היה בשל, שיניי קהו, הטעם היה נורא וליווה אותי עד סוף הניווט.

יום שלישי, 29 בספטמבר 2020

 שבתאי

כתב אביעד בן יצחק

 

 

 

האחד בספטמבר 1939

האורות של תל אביב נראו בבירור, ארץ ישראל הנכספת שעליה דברו שנים בבית ובפעולות ב "שומר הצעיר", נראתה קרובה מתמיד, שבתאי עמד על הסיפון עם חבריו לקבוצה הבולגרית ליבו נמלא התרגשות. לחברים בקבוצה היה המון מן המשותף. רובם המוחלט היו בני עניים כמותו, כולם שלטו בעברית. כמותם הוא היה חניך ה"שומר הצעיר". כל חברי הקבוצה חלקו את אותו חלום ואותה משאת נפש   להקים קיבוץ בארץ ישראל, הדבר שאליו הוכשרו מצעירותם.

הוא היה מהראשונים לעלות על "הטייגר היל" בוארנה, בולגריה, על שפת הים השחור. הוא הרגיש סמליות בכך שהוא עוזב את בולגריה מאותה עיר שבה נולד אביו. וארנה היתה נקודת המוצא של האניה, חודש וחצי קודם. חודש וחצי של תלאות, כל זה עומד להגיע לסיומו עוד מעט.

האניה שייטה ישירות לכיוון תל אביב, הוא וחבריו היו מהראשונים ומהבודדים שידעו בדיוק מה אמור לקרות. עכשיו זה היה תפקידם להעביר את זה למאות מעפילים נוספים. האורות התקרבו ונראו כעת במרחק נגיעה "להחזיק חזק - תחזיקו בכל מה שאתם יכולים – להחזיק חזק" הוא צעק בעברית ומכיוון שלא היה בטוח מה הקהל מבין, חזר על זה בבולגרית ובלדינו. מסביב נשמעו הוראות דומות של חבריו לקבוצה. קול חריקה חזק נשמע לפתע מתחתית האניה. הוא התאמץ בכל כוחו להחזיק בחבל הקשור לסיפון. האניה נעצרה לפתע והאנשים נזרקו לכל הכיוונים, חלקם נפלו על הסיפון. במאמץ גדול הצליח שלא לאבד את שיווי משקלו. הוא הסתכל ימינה ושמאלה וראה שהאניה ממש על החוף.

כמו כל חבריו לקבוצה הוא ידע בדיוק מה יעשה. כשתרמילו הקטן על גבו, הוא היה מהראשונים לקפוץ למים. בעודו במים המתין כמה שניות לחבריו, עוד כמה מאות מעפילים החליטו לעשות כמותם וקפצו בזה אחר זה. הוא זיהה כמה חברים והם החלו לשחות את החוף, בדרך סייע לכמה מחברותיו, תומך בהן בידיו החסונות. גלי החוף הקשו עליו להתקדם והוא נאבק בהם עולה ויורד, מתאמץ שלא לשתות את מי המלח הצורבים. אלו לא היו המים המתוקים של הדנובה, מחוז ילדותו, המים כאן אחרים וגם הגלים, חשב לעצמו. הוא עשה תנועה ועוד תנועה עד שהרגיש את הקרקע מתחת לרגליו. הוא לא הספיק להבין מה קורה ומיד נגשו אליו כמה גברים, אלו הרגיעו אותו, אחזו בידיו ומשכו אותו לתוך ההמון שהתאסף בדיוק לצורך כך. בגדיו הוחלפו במהירות בבגדים יבשים, בגדים של "צברים". תוך דקות ספורות הוא הוברח לתוך רחובות תל אביב והוסתר בביתו של רופא תל אביבי. מקץ כמה ימים אספו אותו אנשי ההגנה והוא הוסע לקיבוץ בית זרע בצפון "שם אכלתי רק בננות" הוא יספר לי לימים.

 

 

 

חורף 2018  - יד בן צבי ירושלים

אני עובר בין המדפים הארוכים בספריה, פוסע במסדרון ארוך ומחפש חומר על שורשי הבולגרים. אני מנסה לאתר ספר מסוים שעדיין לא הצלחתי לשים עליו את ידי. אני מגלה שאני במסדרון הלא נכון ופונה לעבור למסדרון המקביל. בזווית העין אני רואה חוברת שמוטה, נוטה ליפול מהמדף, היא נמצאת במדף התחתון מימיני. אני מתכופף להחזירה למקומה וקופא במקומי. החוברת מכילה את דבריו של שלמה שפי, מהשליחים הארץ ישראלים שהובילו את האניה "טייגר היל". מדבריו של שלמה שפי אני מבין את כל מה שאבי, בצניעותו, לא סיפר לי. שלמה מתאר איך חברי הקבוצה הבולגרית, העבירו בסירות קטנות, במשך לילה שלם 600 מעפילים מספינתם התקועה מול חופי ביירות אל ה"טייגר היל". הוא מספר על ניסיון הירידה הראשון לחוף הארץ. ניסיון, שהסתיים בהרוג אחד וארבעה עשר פצועים, מאש הבריטים. בעקבות כשלון הניסיון הזה, פרצה מהומה על הסיפון, הייתה זו הקבוצה הבולגרית שהרגיעה את הרוחות ומנעה מהדברים לצאת משליטה. הוא מספר גם על "העברת המקל" מה שהיה נהוג בכל אניות המעפילים. בהתקרב האניה אל החוף, השליחים הארץ ישראליים נאלצו לנטוש אותה, כיוון שהעונש הצפוי להם מידי הבריטים היה כבד. זה קרה גם במקרה של "הטייגר היל", מרגע שהארץ ישראלים ירדו, היו אלה חברי הקבוצה הבולגרית שהובילו והנהיגו את האניה עד הגיעה לחוף תל אביב.

 

 

 

תחילת נובמבר 1956 – שארם א שייח

צעקות "חדל אש" נשמעו מסביב והבהירו שהקרב נגמר. שבתאי חייך לעבר החברים והשחיל עוד פצצה ללוע המרגמה "ליתר בטחון" סינן מבעד לשפתיו ועיניו הכחולות נצצו. הקרב נגמר ואחד הצלילים המשמעותיים האחרונים שנשמעו היה פיצוץ שהוא גרם לו. גם כן צליל, אמר לעצמו האיש שכל כך אהב מוזיקה, האיש שידע לשרוק בעל פה מתחילתן ועד סופן יצירות קלאסיות שלמות  ומורכבות.

חלומו הגדול של העולה מבולגריה התגשם לבסוף, הוא לוחם לכל דבר, ממש כמו הצברים והוא נמנה בין כובשי שארם א שייח, אחת הנקודות הרחוקות ביותר שצה"ל הגיע אליהן במלחמה הזו. על תחושת הגאווה שלו העיב מעט עצב. האיש שחונך על ברכי תנועת ה"שומר הצעיר", שאחד מערכיה היה אחוות עמים, לא יכול היה שלא לחוש בכאבם של  החיילים המצרים המובסים שעברו מול עיניו בשורה בידיים מורמות.

במסדר הניצחון המאולתר שהתקיים מיד אחרי הקרב קרא הרמטכ"ל משה דיין מסר מיוחד מראש הממשלה הנערץ דוד בן גוריון ".....הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר....."

 

 

 

חורף 1998  - ארכיון צה"ל בגבעתיים

בחוץ גשם זלעפות. הגשם ניתך על החלונות הגדולים הצופים לעבר תל אביב וגבעתיים ללא הרף, רוח סערה משתוללת ומייללת. אני משתתף בסיור של קצינים בכירים בארכיון. הרצאת הפתיחה מתקיימת בחדר דיונים גדול, סביב שולחן עץ ענק. המרצה שולפת דוגמאות מאוספי הארכיון ומעבירה אותן בין האנשים, היא נותנת הסבר על כל אחת מהדוגמאות. אחת מהן מסקרנת אותי במיוחד, אני מושיט יד ואוסף אותה אלי. בתוך שקית ניילון נמצא פתק זעיר, שעליו שרבט הרמטכ"ל משה דיין לאלוף פיקוד דרום דאז את תכנית הקרב הראשונית לכיבוש סיני ב 1956. תכנית שמומשה אחר כך במדויק. קו זעיר אחד מוביל מאילת לכיוון שארם א שייח. אני מצביע על הקו הזעיר הזה ומראה אותו לחבר היושב לידי "על הקו הזה היה אבא שלי ב 1956, בין לוחמי חטיבה 9, החטיבה שעשתה את כל דרך החתחתים מאילת ועד שארם, החטיבה שעשתה את מה שמעטים האמינו שניתן וכבשה לבסוף את שארם א  שייח בקרב מוצלח ביותר.   

 

 

 

1974 – חדרה

בכל השנים, שבהן הורי גדלו תות שדה, היו לי תפקידים קבועים. לטפל בלול כדי שההורים יוכלו לטפל בגידול העיקרי ועוד משימות רבות נוספות. בשדה התות, התפקיד שלי היה לאסוף מגשי תות עמוסים ולשאת אותם בזהירות אל בית האריזה. כל זה היה צריך להיעשות במהירות כדי שהפרי הרגיש לא יפגע מהחום או הגשם ובזהירות, כדי שהפרי לא ייפול או ימעך. היו לי גם תפקידים הקשורים לאריזה, הכנת הקרטונים, עטיפת הסלסלות ועוד. והיה גם התפקיד שאהבתי יותר מכל. לכסות את ערוגות התות בשרוולי פלסטיק, כל ערב, לפני החשיכה. אבי היה פוסע לפני ועושה את רוב העבודה, עלי היה מוטל לוודא שהיריעה תרד עד הסוף ושבחלקה התחתון יהיה כפל קטן. הכפל נועד לאסוף אליו את המים הניגרים וליצור מעין משקולת שתמנע מהיריעה להתעופף ברוח.

יום שישי אחד בחורף 1974 היה שונה לגמרי מכל עשרות הפעמים שבהן עשינו את מלאכת כיסוי הערוגות. בערך באמצע העבודה, התקדרו השמים, גשם חזק וברד נתכו. המבול הלך והתגבר. הנזק שברד כזה גורם הוא בלתי הפיך ויכול לסכן יבול של עונת גידול שלמה. התחיל מרוץ נגד השעון ונגד הברד. אבי רץ לפני מתעלם מהמבול וסוגר את היריעות, אני מחרה מחזיק אחריו בריצה מהירה, מנסה לעמוד בקצב שלו. הגשם והברד ניתכים בקצב הולך וגובר. אני רץ, ממשיך לרוץ ולעשות את העבודה, משתדל לעמוד בקצב. המעיל והבגדים היו ספוגים במים, הגוף הולך וקופא, אצבעות הידיים קפואות, אני כמעט לא מרגיש אותן, הנעליים אוספות בוץ עם כל תנועה וכל צעד הופך קשה יותר. אבי לפני והוא ממשיך בשלו. לא עוצר לשנייה, רק מגביר את הקצב, צמוד למוטו שלו – את העבודה חייבים לסיים ובצורה הטובה ביותר.

 

 

***

 

 

לאורך ארבע שנים במסלול חי"ר מפרך, כחייל וכקצין, במסעות אלונקות, מסעות ששים ק"מ, במהלך ניווטים אינסופיים, בבוץ ובשרב, בישראל ובשטח לבנון, במשך שנים של קריירה תובענית, מול כל אתגר וקושי ובכל פעם שאני עובר ליד המקום שבו ניצב פעם שדה התות הזה. בכל המקרים האלה ועוד רבים אחרים עומדת מול עיני הדוגמה האישית הפשוטה הזו עם המסר הברור – את העבודה חייבים לסיים ובצורה הטובה ביותר.

 

 

אוגוסט 2018 – מנצ'סטר אנגליה

אני לוקח את בני לראות משחק כדורגל של מנצ'סטר יונייטד. זו הפעם הראשונה שאנחנו באצטדיון הביתי של הקבוצה. אנחנו יושבים נרגשים ומשתאים באולד טראפורד.   

אני מתרגש עוד יותר, כשאני נזכר בפעם הראשונה שבה לקח אותי אבי לראות כדורגל, באצטדיון הדחוס והעלוב של הפועל חדרה. אני מתרגש כשאני נזכר בפעם הראשונה שבה הייתי עם אבי באצטדיון גדול, אותו יום ב 1975 בו חדרה לבשה חג, חג ששנינו היינו חלק ממנו - היום בו הפועל חדרה שיחקה בחצי גמר גביע המדינה נגד בית"ר ירושלים.

 

 

מרץ 1981 – בית חולים בילינסון פתח תקווה

כל הבדיקות והבירורים כבר נעשו, כל התוצאות התקבלו ונבחנו. היום יוחלט על סוג הטיפול שינתן. הוא שכב במיטתו לא מודע להחלטה הממשמשת ובאה – החלטה שעלולה לחרוץ את גורלו. מחשבתו לא הייתה צלולה כפעם והוא התקשה לעבד את הדברים ששמע וראה. הגידול בראשו אכל כל חלקה טובה.

אור הבקר חדר מבעד לחלונות, אותו גוון אפור ראשוני  שהכיר כל כך טוב לאורך כל השנים הארוכות שבהן השכים קום לעבודה קשה. האיש החרוץ שעבד כל ימי חייו מבקר עד ערב, שכב במיטתו ללא תנועה ובהה בתקרה. תחנות חייו עברו בראשו. ילדותו, ילד יתום מאם שגודל על ידי אמא חורגת. הבית הקפוא והעלוב ברוסה על שפת הדנובה. היום שבו נפרד מאביו בפתח הבית ב 1939 ושם פעמיו אל הארץ. העלייה לארץ על גבי ספינת המעפילים, קצת לפני ששערי אירופה ננעלו. ההמתנה הארוכה להתיישבות עם חבריו לקיבוץ ד' של ה"שומר הצעיר", חברי הקבוצה שתייסד את קיבוץ יקום. עזיבת הקבוצה והפניה לדרך עצמאית עם ה"איכרה" שרה כפי שהם כינו אותה. אמי, שרה אמרה לו משהו והוא חשב על כל שלושים וחמש השנים שבהן הלכו יחד, באש ובמים, בחום ובקור, על כל תחנה במסלול חייהם. על הבית והמשפחה, שבנו בעשר אצבעות ובעבודה קשה ובלתי פוסקת. הוא חשב על כל אחד מילדיו בגאווה מהולה בדאגה. נזכר בספריה הענקית שאסף, הספרים שאותם קרא בשקיקה בלילות ושמהם למד את כל מה שלא הספיק במעט שנות הלימוד הפורמליות. הספרים, המילונים והאנציקלופדיות, שבאמצעותם ניסה לצקת בילדיו את האהבה ללימוד, את ההשכלה ואת הסקרנות הבריאה.

הוא נזכר איך נשלח לשמור על כפר ברנדייס מיד אחרי קום המדינה, חמוש במקל גדול, כי רובים לא היו. חשב על גיוסו לצה"ל והשבעתו כאחד מראשוני החיילים במדינת ישראל. נזכר ברטט שעבר בידו כשחתם על השבועה, גאה עד אין סוף.

הוא הרהר בעסקים השונים שמהם הרוויח את לחמו ופרנס את משפחתו, לא מוכן לכל עזרה, לא מאחיו העשירים בצרפת ולא מאף גורם. את הכל התעקש לעשות לבד. העסק הראשון היה בית מלאכה לרעפים ובלוקים. הוא חשב על כל שיכוני העולים שנבנו בעזרת הבלוקים שייצר "עם זיפזיף משפת הים וכמעט בלי מלט" כדבריו "כי לא היה מלט וזה היה יקר נורא" . הוא חשב על כל הגגות שכוסו ברעפים האדומים שייצר בחצר ביתו ועל הגגות הרבים שכיסה בעצמו.

הוא חשב ארוכות על מבצע סיני ב1956, כשהוא כבר כמעט בן ארבעים, נשוי ואב לילדים, ובכל זאת לוחם, קרבי, רגם 81 מ"מ. ולא סתם אלא בתפקיד שהשפיע על מהלך הקרב. נזכר ביציאה מאילת לכיוון דרום כשלא ידע לקראת מה הוא הולך ולא היה לו מושג אם יחזור לראות את ביתו ומשפחתו.

הוא נזכר בקניית המשאית הראשונה שלו, שלל מאותה מלחמה, ויחד איתה משאית שנייה ושלישית במטרה ששתי האחרונות תשתמשנה כמאגר חלפים למשאית הראשונה.

הוא חשב על הלול, התרנגולות ותרנגולי ההודו שגידל וכמובן על תות השדה ועכשיו, הוא חייך בקושי, יש אפילו בית רשת לגידול שרכים, שאביעד הקים.

ומכל העסקים האלה אמר לעצמו, בניתי בית לתפארת ומשפחה למופת, משפחה של ארבע בנות ובן.

 

***

ביקור הרופאים הסתיים והמשפחה נקבצה במשרד קטן, לשמוע את דבר הרופא האחראי. הוא עבר על תוצאות הבדיקות והרים אלינו את מבטו. "לשבתאי יש גידול בראש, הגודל הינו בערך כמו אשכולית..." נשימתי נעתקה "......אנחנו ננתח בצורה הכי עדינה שאפשר ונוציא את הגידול......."

מיד אחרי הפגישה פניתי לחדרו של אבי, עמדתי ליד מיטתו, נוגע קלות בכתפו, אני חושב שהוא חייך, התאמצתי לחייך בעצמי. ידעתי שסיכוייו אפסיים.

 

15 באוקטובר 1982

זה היה ממש נדיר בתקופה ההיא, אבל יצא שדווקא ביום הזה מכל הימים הייתי בארץ. הייתי באימון קצר מאד ברמת הגולן, בין השהיות הארוכות בלבנון. הערב ירד וחושך החל להשתרר מסביב, נגמר שלב בתרגיל. עברתי ליד הנגמ"שים של מפקדת הגדוד. מכשירי הקשר טרטרו. שמעתי בחטף שמחפשים את "שלוש כרינה" ומשהו על איזו ידיעה שחייבים למסור לו. זה היה אות הקריאה שלי ברשת הקשר החטיבתית.  כשראיתי את פניו של המ"פ הפוסע לעברי ידעתי בדיוק על מה מדובר.

למחרת הבאנו את אבי לקבורה. אמרתי קדיש מעל קברו ההולך ומתכסה בעפר.

 

 

לאבי היקר שבתאי בן יצחק (פאפו) 1917-1982


יום רביעי, 19 באוגוסט 2020

יקיר סורוקה

 

 

"את כל זה עברת ונשארת בחיים"? שאלתי, משתאה, מיד כשסיים לפרט קצת על הפציעה שלו.

"כן" חיוך חלף על פניו המצולקות.

דקות ספורות קודם לכן, הוא אמר לי כשאותו חיוך שפוך על פניו "הפרצוף שלי זה חתיכת פזל שהרכיבו מכל מה שמצאו...".

"אבל איך?" הקשיתי.

"בזכות איזה טיול שנתי".

 

 

ישבנו במשרד שלו בקריה בתל אביב והחלפנו דעות לקראת דיון אצל "הגנרל". זה לא לקח הרבה זמן. עבדנו על הנושא במקביל מספר חודשים, שנינו כבר הכרנו את העניין לפני ולפנים, באנו מוכנים ומאורגנים ותוך פרק זמן קצר ידענו מה ואיך יוצג לאלוף. חיכינו לקריאה לדיון שהייתה אמורה להגיע בכל רגע. אבל לאלוף היו עניינים משלו והדיון התעכב והתעכב. הלכנו להכין קפה, לא בטוחים שנספיק לשתות אותו וחזרנו למשרד שלו לשרוף עוד כמה דקות. שוחחנו על הא ועל דא והגענו לפציעות שלי ושלו.

הוא שאל קצת יותר ביחס לפעמים הקודמות ששוחחנו והראה התעניינות. העזתי ושאלתי אותו על נסיבות הפציעה שלו.

"גם תאונה" הוא אמר "אבל אני, אני התברכתי בתאונת דרכים" הוא חייך, חיוך קצת מריר.

"איפה זה קרה?" שאלתי

"עזוב את האיפה, חשוב יותר מתי. זה היה עניין של דקות אולי פחות....."

הם היו לא רחוק ממצפה רמון, שיירה בדרך ללבנון, הוא בג'יפ המפקד וכל הפלוגה בעקבותיו  על  כמה וכמה כלי רכב מכל מיני סוגים. עושים את כל הדרך מהנגב לעומק לבנון. הוא ישב ליד הנהג, מנמנם, משלים כמה שעות שינה לפני הכניסה למדינה המטורפת ההיא שנקראת לבנון.

ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. בסוף הקיץ של 1982 וגם לאחר מכן, עשיתי את זה כמוהו, אחת לשבועיים בערך. היו לנסיעה הזו שני חלקים עיקריים. היה את הקטע בתוך שטח ישראל, עד מעבר הגבול והיה את הקטע בתוך לבנון. בשטח ישראל, נסענו רגוע, שמונים ק"מ לשעה, חוששים מהמשטרה הצבאית ואפילו הרשינו לעצמנו לנמנם ולנוח. מרגע שעברנו את הגבול הכל השתנה, נכנסת למערב הפרוע. כלי הנשק נדרכו, החיילים תודרכו, הערנות הייתה בשיאה והקנים הופנו לכל הכיוונים, מוכנים לכל מה שרק יבוא. הלבנונים למדו את השגרה שלנו, הם חיכו לנו עם מארבים ומטעני נפץ בצידי הדרכים.

זה תפס אותו בקטע הרגוע של הנסיעה, מנמנם בג'יפ, עמוק בשטח ישראל. פתאום בתוך הנמנמת הזו בום אדיר. אחר כך יספרו לו שנהג במסלול הנגדי, סטה ממסלולו באחד העיקולים והתנגש בג'יפ שלו.

השיירה נעצרה והחובש של הפלוגה הגיע אליו במהירות, הוא מצא אותו "מחרחר, עם פנים מרוסקות, רגל קטועה ורשימה ארוכה של פציעות בכל חלק הגוף העליון...".

הוא ניסה להמשיך את המשפט אבל האינטרקום צפצף וקטע אותו בחדות, נקראנו אל לשכת האלוף. הדיון התארך הרבה מעבר לנדרש, עם דעות שונות ומגוונות, כל הטקס הרגיל והמתיש. לכל אורך הדיון לא הפסקתי לחשוב לרגע על הסיפור שלו, שאלות רבות התרוצצו בראשי.

כשיצאנו מהלשכה כבר ירד הערב על תל אביב וגשם קל החל לרדת. צעדנו יחד לעבר מגרש החניה. הגשם התגבר והפך למבול, נכנסנו למכונית שלו, ניערנו את טיפות הגשם. הוא הדליק את החימום.

"לפעמים צריך מזל" הוא אמר והדליק סיגריה. היד שאחזה במצת רעדה קצת "בלי המזל האדיר שלי, הייתי בקבר, יותר מעשרים שנה."

הוא שכב על הכביש, מתבוסס בדמו, מסביבו כל הפלוגה ועוד אנשים מהמכוניות הסמוכות. החובש הפלוגתי עשה כל מאמץ, אבל לא היה לו שום סיכוי. הכשרתו היתה דלה מדי, הציוד שהיה בידו היה מינימלי וכל אלו לא אפשרו לו לתת מענה לפציעה הקשה והמורכבת הזאת. החובש נראה אובד עצות והתחיל להתייאש.

"זה היה ככה" לדבריו "מסביבי כל הפלוגה עם הקצינים והמפקדים ועוד כמה אזרחים. החובש עושה את כל מה שהוא יכול, ומתוך כל אלה מי הציל את המצב? למי אני חייב הכי הרבה? לא תאמין - לליצן הפלוגתי"

עכשיו היה תורי לחייך, נזכרתי בכל אותם חיילים שההתנהגות שלהם הייתה משכיבה את כל הפלוגה מצחוק, אלו שתמיד ברגעים הקשים, במסעות, באימונים, בשיא החום או בגשם השוטף, פתאום עושים איזו שטות או זורקים איזו בדיחה והפלוגה מתגלגלת בצחוק. בכל פלוגה היה אחד כזה, מצחיק יותר או פחות, מתוחכם יותר או פחות.

הליצן הפלוגתי הרגיש בחושיו שהמצב קריטי. הוא לקח יוזמה שאף אחד לא חשב עליה. עקב התאונה, נחסם הכביש ונהגים נתקעו בשני הכיוונים. זה קרה בקטע כביש מתעקל וכל נהג ראה רק כמה עשרות מטר לכל כיוון, הקרובים ידעו שהייתה תאונה אבל לחלק מהנהגים לא היה ברור מה קרה. מבחינתם הם נתקעו ב"פקק". הבחור תפס כמה חיילים. הוא שלח אותם לכל הכיוונים לחפש רופא "אולי יהיה לנו מזל ומישהו יוכל לסייע כאן" הוא צעק עליהם והתחיל לרוץ יחד איתם. הם עברו ממכונית למכונית כמו משוגעים לשני כיווני הפקק.

"מה זה קשור לטיול שנתי?" שאלתי.

"הטיול השנתי, היה מעבר לעיקול, יבורך ממציא הטיול" הוא נשף נשיפה אחרונה מהסיגריה ומעך אותה לתוך מאפרה גדושת בדלים. ענן של אפר התפזר באוויר המכונית הצפופה. פתחתי קצת את החלון. "כמה עשרות מטרים ממקום התאונה, היה מיניבוס עם קבוצה מבית חולים סורוקה, שחזרה מטיול בדרום. לא סתם, במיניבוס הזה, ישב צוות שלם של טיפול נמרץ. כל המיניבוס התנפל עלי תוך שניות. חלק מהם עלה אתי על המסוק שהגיע בינתיים והיו כמה שהמשיכו אתי לתוך חדר הניתוח. בילינו ביחד כמה שעות בחדר ההוא, ניתוחים וחיבורים, מה שהצליחו. אחר כך, כמה שבועות, הייתי יקיר סורוקה  -  קבלתי את הטיפול הכי הכי. כל בית החולים הכיר אותי" 

 

יום חמישי, 26 באפריל 2018

התהפכות


התהפכות

כתב אביעד בן יצחק


קיץ 1983

השיירה התנהלה לאיטה בלב שטח לבנון ואני בראשה – המפקד האחראי, נוהג בג'יפ המוביל. מאחורי נשרכו מעל עשרים נגמ"שים – נושאי גייסות משוריינים, בכל נגמ"ש שני חיילים. את השיירה סגר איציק, חברי הטוב, נוהג בג'יפ זהה לשלי.
הכביש הצר טיפס מאגם קרעון לג'אבל ברוך, הנוף היה עוצר נשימה. בקעת הלבנון ואגם קרעון נפרשו מתחתינו והרי מול הלבנון התנשאו ממול. האחריות ישבה על הכתפיים והנוף היה הדבר האחרון שעניין אותי. הכביש היה צר, ללא מעקה בטיחות ומתחתי נפערה תהום בעומק של מאות מטרים. במהלך החודשים הארוכים שלי בלבנון, ראיתי כלים מתהפכים ומדרדרים על כבישים מהסוג הזה, כבישים שלא עמדו בעומס שיצרו הכלים הכבדים שבהם נסענו. התפללתי שזה לא יקרה במשמרת שלי. בתדריך לפני הנסיעה הזהרתי את הנהגים שוב שוב, תיארתי את תנאי הכביש. דרשתי שיהיו מרוכזים ובכוונה לא דברתי על הנוף, חששתי שיסיטו מבטים אל הנוף והריכוז יפגע. הבהרתי שהתהום תהיה מימיננו וחששתי מרכבים המגיעים ממול. נהג שיאפשר לכלי הרכב הבאים ממול יותר מדי מקום עלול למצוא את עצמו על סף התהום ממש, מקום שבו הסיכוי להתהפכות ולאסון גדול מאוד. חשש נוסף היה מרמת המיומנות של הנהגים. האם הם מיומנים מספיק? הם היו בסך הכל שנה וקצת בצבא ומספר השעות שבהם נהגו על הכלי המורכב הזה, לא היה מספיק לטעמי. מעל כל החששות האלה התגנב החשש מהעייפות הקבועה שבה תפקדנו, עייפות מצטברת. רק שבריר שניה של נמנום, ידעתי, שבריר שניה אחד יכול לגרום אסון.
כדי לשמור על ערנות ולוודא שכל השיירה אתי, בצעתי אחת לכמה דקות בדיקת קשר עם איציק שסגר את השיירה. הקולות שלנו הדהדו במכשירי הקשר בכל הכלים בשיירה.
נהגתי בראש כשכל החששות האלה מתרוצצים במוחי. חיכיתי בקוצר רוח לקטע הדרך שאחרי התהום. ספרתי את הדקות, הבטתי בשעון ללא הרף, מחכה, שהתהום ההולכת ומתעצמת ככל שאני מטפס במעלה ההר תהיה כבר מאחורי.
כשהגעתי אל סוף הקטע "התהומי" נשמתי לרווחה, התקדמתי בכדי לפנות לשאר הכלים מקום על הכביש, מדי פעם עצרתי מלווה במבטי כל אחד מהכלים עד שזה הגיע לקטע הבטוח. המקום לא הספיק, נאלצתי להתקדם מעבר לעיקול בכביש ואיבדתי קשר עין עם קצה השיירה. לפי ההערכה שלי כל השיירה אמורה הייתה לעבור את הקטע המסוכן, לקחתי עוד כמה שניות וקראתי לאיציק בקשר. מייחל לתשובה שלו, מבקש שיגיד לי, שכולם עברו, כולל אותו כמובן.
איציק לא ענה.
לאורך כל עשרות הקילומטרים מקרית שמונה ועד כאן הוא ענה בתוך שניות. מה קורה? חדר החשש הכבד לתודעתי? מה קורה?
ניסיתי עוד פעמיים והוא לא ענה.
"זה לא קורה לי" אמרתי לעצמי "זה לא קורה לאיציק" התפללתי .
עברו כמה שניות שנראו כנצח, מסוג השניות שבעטין שערותיך מלבינות הרבה לפני הזמן, קול של חייל נשמע בקשר. "הוא התהפך, הג'יפ שלו התהפך......"
"מה מצבו? עבור" שאגתי לתוך הפומית של מכשיר הקשר אבל החייל לא ענה.
סימנתי לשיירה לעצור במקומה. סובבתי את הג'יפ ודהרתי לעבר קצה השיירה. לכל אורך הדרך התפללתי, קיוויתי שעבר את התהום, שרק יצא מזה. חשבתי על אורי חברנו המשותף ובן גרעין של איציק שנהרג שנה קודם במלחמה הארורה הזו. חשבתי על הדרך הארוכה שעשינו ביחד. חשבתי על המשפחה של איציק, הייתי אצלו בבית, פגשתי אותם. לחצתי על דוושת הגז ודהרתי לכיוונו, לא בטוח מה אמצא כשאגיע.

שנתיים וחצי קודם

הערב יורד בין דימונה לירוחם, החושך מתחיל לכסות את המדבר. הגשם פסק לפני מספר דקות. אנחנו רטובים ומבוססים בבוץ וקר, קר אימים. אורי ואני מקימים אוהל סיירים, מקווים לסיים ולהספיק לישון עוד כמה דקות יקרות. אנחנו באמצע גיבוש לקורס מפקדי כיתות ומותחים אותנו עד הקצה, בודקים מי מתאים ומי ישבר, מבחן תמידי. האוכל במשורה, מנות קרב עלובות. כמעט ולא ישנים, צועדים בלי הפסקה, צועדים עם אלונקות על הכתפיים ובלי. מסתערים על הרים וגבעות. כולם מותשים וזה רק אמצע הגיבוש. נותרו עוד מספר ימים ואין לנו מושג מה יקרה בהמשך.
אורי ממקם את האוהל ליד זוג חברים מהגרעין שלו, איציק ויורי הבלתי נפרדים. שני אלו כבר סיימו לבנות את האוהל ואנחנו עדיין מסתבכים. בינתיים החושך כמעט מוחלט. איציק ויורי קלטו את המבט הנוגה בעיניו של אורי, הם עוזבים את האוהל שלהם ומזנקים לעברנו צוהלים ושמחים, כל אחד מהם חמוש באבן מתאימה, האחד אוחז פה והשני תוקע יתד שם ובתוך שניות האוהל של אורי ושלי עומד לתפארת.
הגיבוש הסתיים ובמהלך שלושת חודשי הקורס הפכנו לחבורה מלוכדת יורי[i], איציק, אורי[ii] ואני.
איציק ואני סיימנו את הקורס בהצטיינות וביחד עם יורי נשארנו להדריך מפקדי כיתות חדשים.
כמה ימים לפני תום הקורס נאספנו כולנו לשיחה עם קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי – מתן וילנאי. בתום דבריו, חייל ממורמר קבל על כך שאין צדק - המקבילים לנו מהגדוד השכן כבר בצעו פעילות מסוימת מול המחבלים בלבנון בעוד שמאתנו הפעילות הזו נמנעה. מתן וילנאי ענה בחצי חיוך "לפי החשבון שלי יש בישראל מלחמה כל כמה שנים. תהיו רגועים" הוא המשיך "לכל אחד מכם תהיה המלחמה שלו." באותו יום, מול הים, בבית פלדמן בנתניה, פרצנו ברעמי צחוק, מתלוצצים על התשובה של מתן ולא משערים איזו מלחמה תתפוס את מי, איך תשפענה המלחמות האלו על חיינו ומי מביננו ישרוד אותן.
איציק ואני התקדמנו כתף אל כתף בתפקידי מפקדי כיתות וסמלי מחלקה. כשפורצת מלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982 אנחנו כבר קצינים ומפקדי מחלקות.

קיץ 1983

שעת צהריים, השמש בשיא השמיים והשרב בירוחם הולך ומתעצם, התחזית להיום מדברת על ארבעים מעלות. למאהל המאובק גם ככה מתקרבת שיירת אוטובוסים ואלו מעלים את תרומתם החשובה להגברה משמעותית של כמויות האבק סביבנו. איציק ואני מביטים מבעד ליריעת האוהל ולא זקוקים לשום הסבר. שנינו כבר סגני מפקדי פלוגות, מנוסים ויודעים שאוטובוסים משום מקום וללא התרעה מבטאים "הקפצה" לא מתוכננת.
בתוך שעה קלה אנחנו מארגנים את הפלוגות, עוזבים בחיפזון ונמצאים בדרך ללבנון. האוטובוסים המיושנים, עושים את כל הדרך מהנגב הלוהט לג'בל ברוך בעומק לבנון. עם אור אחרון, אני יורד מהאוטובוס שהגיע ליעדו, לבוש בבגדי הקלים, המתאימים היטב למזג האוויר בירוחם בעונה זו של השנה ו.....פשוט קופא מקור, רועד. גובה ההר כמעט 2000 מטר מעל פני הים. כשיצאנו מירוחם הלוהטת איש מאתנו לא חשב על מעילי חורף.
החיילים ממהרים להצטופף בחדרים שבחלקם ישנם תנורים. על ההר אין מספיק מעילים עבור כולנו ובפועל שתי הפלוגות כמעט מושבתות.
איציק ואני נשלחים חזרה לקריית שמונה בכדי להביא מעילים וציוד חורף ובאותה הזדמנות גם להעלות את הנגמ"שים של שתי הפלוגות. אנחנו ממהרים להתארגן בקרית שמונה וחוזרים בשיירה אל עבר הג'בל. החלטנו ביחד מתוך תיאום מלא, שהפעם אני מוביל את השיירה ואיציק סוגר. שנינו היינו באותו תפקיד, שנינו היינו בעלי אותה הדרגה וזה היה יכול להיות גם להיפך.

***

איציק לא עונה בקשר, התהפך. אני דוהר לעברו במהירות. כל עיקול של כמה מטר נראה לי כקילומטר, כל שניה נראית כמו נצח. האם עבר את התהום? האם חגר חגורת בטיחות? האם החגורה הייתה מהודקת? והקסדה על הראש? וקשת ההתהפכות שהרכיבו לנו על הג'יפים – מין מסגרת ברזל שנועדה בדיוק למקרים האלה. האם היא שווה משהו בכלל הקשת הזאת?

***

הגעתי אל הג'יפ. הוא היה הפוך בצד הדרך. הוא התהפך כמה עשרות מטרים אחרי שעבר את התהום. כשהגעתי, כל ארבעת גלגליו הסתובבו באוויר. עצרתי את הרכב בחריקת בלמים ורצתי לכיוונו. בדרך, אני מבחין בתנועה מתחת לרכב ההפוך. איציק יוצא לעברי בזחילה, בריא ושלם.







יום שלישי, 23 בינואר 2018

המילה האחרונה


המילה האחרונה

כתב אביעד בן יצחק



ההכנות לא נעלמו מעיניה החדות של רות. גם בגילה המתקדם הראייה נותרה טובה, אם גם בסיוע של משקפיים איכותיות ושני ניתוחי קטראקט.
היא דהרה על הקלנועית כהרגלה, בשבילי הקיבוץ ובעוברה ליד המועדון לחבר ראתה את חיים החצרן מפזר כסאות ושולחנות, יוסק'ה החשמלאי תלה מנורות צבעוניות ועוד מספר חברים נוספים טרחו בהכנות שונות. היא ידעה שכל זה לכבודה, לכבוד האירוע הממשמש ובא.
האירוע הזה יהיה כולו לכבודה. יום הולדתה שמונים לאחת מוותיקות הקיבוץ, אחת "ששורדת", חייכה לעצמה בעצב מסוים. חושבת על הבדידות ההולכת וסוגרת עליה מכל עבר, על דודי בעלה שנפטר לפני עשרים שנה, צדיק תמים, ועל חבריה וחברותיה הרבים שהלכו לעולמם. משכבת הגיל שלה, נותרה כמעט בודדה, למעט גיטה, אבל גיטה איך לומר, כבר לא הייתה בת שיח.
דווקא חבל, חשבה לעצמה. גיטה היא היחידה שיודעת את הסוד וברגעי ההתלבטות האלה, לא היה מזיק להתייעץ אתה. גיטה הרי מכירה אותה ממש מההתחלה, מהעיירה הקטנה בפולין המזרחית, זו שממנה ברחו יחד אל היערות. יחד עברו את המלחמה עם הפרטיזנים הרוסים ויחד עלו לארץ לחזק את הקיבוץ הצפוני.
לו רק יכולה הייתה להחליף כמה מילים גיטה......עצם המחשבה על חברתה הטובה גרמה לה לעצב. היא הקפידה לבקר אותה בכל ערב, לאחוז בידה ולחבק אותה, אבל גיטה הייתה בוהה בה, לא בטוח שמזהה אותה. ישובה הייתה בכיסא גלגלים ללא תנועה. חודשים רבים עברו מאז ששמעה ממנה מילה.
האם יום הולדת שמונים הוא המועד המתאים לחשוף את הסוד? שאלה את עצמה. האם לא נכון יותר לקחת אותו אל הקבר? את חושבת כמו פולניה אמתית גיחכה לעצמה. 'לקחת סוד אל הקבר' אך ההתלבטות לא הניחה לה. התלבטה שוב ושוב ולא ידעה מה להחליט.
האירוע במוצאי שבת הלך והתקרב, האורחים החלו להגיע משעות הצהריים מקרוב ומרחוק. הילדים והנכדים, אלו שגרים בקיבוץ ואילו שגרים בעיר. הנכדים התרוצצו על הדשא והנינה שנולדה לפני מספר שבועות התפרקדה לצידה בעגלה. הצפיפות על המדשאה ליד חדרה הלכה וגברה ככל שקרבה השעה. חברים ומכרים רבים הגיעו לברך אותה וכל אחד מהם שימח אותה בדרכו. היא ברכה את המברכים, החליפה כמה מילים עם כל אחד ולא זנחה את הנכדים, מתחקרת בתורו כל אחד ואחת על מעשיהם בגן ובבית הספר.
ההתלבטות לא עזבה אותה לרגע, גם בנוכחות האורחים, ההתלבטות התרוצצה במוחה ולא נתנה לה מנוח. האם לספר או לא? אני מהדור שלא מדבר יותר מדי. אמרה לעצמה. אני מהדור שעושה ולא מברבר כל כך הרבה כמו הצעירים בתוכניות האלו בטלוויזיה. ריאליטי או איך שהם קוראים לזה.
בשעה הנקובה, ההמולה רבתה ליד המועדון לחבר. ברקע התנגנו שירים של הגבעטרון שכל כך אהבה. היא התיישבה בשורה הראשונה מוקפת בכל אוהביה. למרות שעת הערב המאוחרת, המשיכה האדמה לפלוט את חום היום. רות נפנפה במניפה ונגבה את הזיעה שחלקה נבע מהלחות וחלקה מההתרגשות. התרגשות שטרחה להסתיר בכל דרך.
המברכים היו רבים. מזכיר התנועה שבא מרחוק, מזכיר הקיבוץ, החברים, הילדים והנכדים. מישהו טרח להזכיר איך ניהלה את המכבסה בימים הנשכחים שלפני מלחמת ששת הימים, איך המשיכה לכבס גם תחת הפגזות, מסתופפת לעתים ליד קיר המגן העבה שהוצב ממזרח למכבסה. אחר סיפר איך שלחו אותה בימיה הראשונים בקיבוץ לצחצח לפרד שיניים עם מטאטא ודלי ואיך כל חברי הקיבוץ התחבאו מאחורי קירות האורווה בכדי לחזות במחזה. כל אחד ודבריו, כל אחד וסיפוריו. דמעות זלגו מעיניה כשהנכדים עלו על הבמה ושרו לה בצוותא שרשרת שירי יום הולדת.
התכנית הגיעה אל סופה ורות התבקשה לעלות על הבמה. ידיה רעדו כשאחזה במסעד הכיסא בכדי לקום. היא רעדה מכמה סיבות ואחת מהן הייתה ההתלבטות. רות הודתה למארגנים ולאורחים, ברכה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקה, להשתתף בבניין קיבוץ מפואר לא רחוק מהכנרת.

לסיום בקשה לתקן "טעות קטנה שחזרה על עצמה לכל אורך הערב" היה רחש קל בין המארגנים, כולם ניסו להבין מה הטעות.  ".... שמחתי על כל הברכות והשירים ששרתם לי. שמחתי מאוד שהתאספתם כולכם לרגל יום הולדתי השמונים. אבל החלטתי לגלות לכם סוד קטן. היום אני בדיוק בת תשעים!!!"

יום רביעי, 31 במאי 2017

חנה ממזכירות הקיבוץ

חנה ממזכירות הקיבוץ

כתב אביעד בן יצחק 



מתוך "תפקיד ראשי" של נתן זך

הגברים הפותחים חלונות
הנשים הסוגרות תריסים
נותנים מקום לקוות
שעוד יתרחשו ניסים

אלה הגברים הקטנים
אילו הנשים הנכונות
בהתמדה כמו נמלים
בתאים כמו משפחות

ממלאים תפקיד ראשי
במחזה שאין בו כוכב
....................

כתרים רבים נקשרו לראשיהם של בני הקיבוץ הוותיק. פובליציסטים גדולים צמחו בו ושמעם נשמע למרחוק. מנהיגי תנועה מלאו תפקידים רמים וחשובים, נשאו נאומים חוצבי להבות וצוטטו לא אחת בחרדת קודש. אנשי צבא ומגן לחמו בעשרות מבצעים ומלחמות, חלקם טרם הקמת המדינה, מחוללים מחול אינסופי של סיפורים ועלילות. גם מקומם של המחנכים והמורים לא נפקד. אלו הקימו את המוסד החינוכי האזורי, שגדרו צמודה לגדר הקיבוץ, מוסד שהפך לשם דבר בתנועה ומחוצה לה. אך אילו היה נערך ביום מן הימים משאל בין חברי הקיבוץ לדורותיו ולאורך כל שנותיו, איש לא היה משער בנפשו שלרשימה המפוארת הזו תצטרף יום אחד גם חנה ממזכירות הקיבוץ. איש לא היה מעלה על דעתו שלחנה יש בכלל סיכוי להתקרב לרשימה המכובדת ביותר של הקיבוץ.
כמו כל התנועה גם קיבוץ "משמר השפלה" ידע ימים יפים וזוהרים. הנהיגו אותו אנשים משכמם ומעלה, חדורי תחושת שליחות, תודעה סוציאליסטית עמוקה ואידיאלים נשגבים. בעמל רב הפך המשק, תחת הנהגתם, משדה נטוש ושומם לגן פורח ומלבלב. מנהיגי הקיבוץ היו עסוקים מעל הראש, אם כי לעיתים השליחות במשרדי התנועה בתל אביב הייתה נוחה הרבה יותר מעמל הכפיים במשק ולפעמים מרכזי המשק עמלו קשה במגורי המתנדבות וקצת פחות במשרדם. כך שגם הקיבוץ הכל כך סוציאליסטי, התחלק למעמדות. שולה עם הצווארון הכחול קמה כל יום בארבע לפנות בוקר לחליבה ברפת והטווס היה ב"שליחות" במשרדי התנועה בתל אביב. אברם טיפח את הפרדס מחמש בבוקר בכל יום והחרגול, איש המזכירות התעורר בתשע ובעשר כבר מצא מקום של כבוד בחדרי המתנדבות. מישהו ראה את אופניו כמעט בכל יום  שלישי ליד החדר של הטווס שאשתו נותרה בודדה במשק בעת שזה ביצע שליחויות כאלה ואחרות.
חנה מהמזכירות לא עשתה שום כותרת. היא סבבה כרואה הכל וכמעט שאינה נראית בין אנשי העמל והפרך, בין אנשי המעש והחזון, בין המנהיגים שנאומיהם חצבו להבות ובין אנשי הרהב הריב והמדון. במשך עשרות שנים, קמה בכל בוקר לעמל יומה, לבושה בבגדיה הפשוטים, שלא לומר בלים, בדרך כלל מכנסי עבודה כחולים וחולצת כפתורים פשוטה, נעולה בנעלי עבודה שראו ימים טובים יותר ורכובה על אופניים פשוטים ומיושנים. חולפת  בין שבילי הקיבוץ בדממה, לא מושכת אחריה אפילו מבט אחד. גם במשרדה הצנוע שבצנועים ישבה בדממה ועשתה את עבודתה בשקט, כנמלה חרוצה המכינה את הקיבוץ לימי החורף הסוערים שעוד יבואו.
כשהחרגולים והטווסים נעו בבגדיהם הנאים במסדרונות השררה והתחככו עם שועי עולם ומדינה, או לחלופין שהו במגורי המתנדבות או סתם שתו קפה בעיר הגדולה, חנה עשתה את עבודתה בפינתה כמעט ללא אומר. החיוך המבויש, אך מאיר הפנים,  היה ננסך לעיתים על פניה. אף פעם לא הרימה את קולה לא בטרוניה ולא בטענה.  לא רק שעשתה את עבודתה, היא עשתה הרבה מעבר למה שדרשו ממנה "החכמולוגים" ו"הבלגניסטים" שניהלו אותה. והיו גם רינונים, מאחרי גבה רחשה שמועה עקשנית על ירושה שמנה שקבלה מהוריה.

המשבר הגדול בתנועה לא פסח גם על הקיבוץ המפואר. החברים נדהמו לשמע החוב הכספי העצום. על מאה מיליון שקלים הם לא חשבו מעולם. שנים של בוז לכסף וסגידה לשוויון לא הכינו אותם למשבר העצום שבו היה המשק שרוי. הביטויים שנשמעו בחצר המשק היו "שוקת שבורה", "חורבן הבית", "עם הגב לקיר", "כל עמלנו היה לשווא" ועוד כהנה וכהנה. כל הביטויים האלה נכתבו שחור על גבי לבן בעלון הקיבוץ. אנשי הקיבוץ ובעיקר מייסדיו הגאים, שקעו בייאוש גדול.
הפתרון היחיד עלה וצץ מטובי המוחות במשק ובתנועה, אסיפת הקיבוץ נדרשה להכריע. הנוכחות הפעם הייתה גבוהה מהרגיל כיאה לכובד הנושא וחשיבותו. חנה מהמזכירות ישבה בפינה הקבועה שלה עם שולה מהרפת. מסרגות וצמר בידי שתיהן "כי חבל לבזבז זמן יקר בבטלה, אפשר בינתיים לסרוג משהו לנכדים". החרגול עיקם את פרצופו והסב את תשומת לבו של חברו הטווס "לשתי הזקנות שגם בשעה כה קשה למשק עסוקות במסרגות והן עוד יחליטו לנו על גורל המשק.....".
החבר'ה מהפרדס ישבו בחבורה מכונסת בפינה הנגדית, לא במקרה כולם לבשו מעל בגדי העבודה הכחולים את הסווטשרט שבחזיתו הכיתוב "פרדס משמר השפלה". אברם מרכז הפרדס הוותיק פכר את אצבעותיו וקסס את ציפורניו, לא יודע מה יעשה מחר. שמוליק האגרונום הוותיק לא פחות ומי שרבים מההישגים בפרדס נזקפים לזכותו ישב לימינו בפנים נפולות וחיוורות, ידיו מעט רועדות.
האסיפה הכריעה פה אחד בעד הקמת תחנת הדלק והמרכז המסחרי על שטח הפרדס. גורלו של הפרדס המטופח והמוריק נחרץ משום קרבתו לכביש הראשי וסמיכותו לצומת החשובה. "לוקיישן" מעולה,  כפי שהסביר עורך הדין התל אביבי המעונב מטעם חברת הדלק.
עיניה של חנה פגשו את עיניו של אברם, חברה מנוער עוד מקן התנועה בצ'כיה. אין ברירה נעו שפתיה ללא אומר. הוא הנהן והרכין את ראשו.
"החלטה קשה אבל הכרחית" סינן אברם מרכז הפרדס לעבר שמוליק האגרונום שליבו כמעט נשבר. תוך שהוא מחקה בקולו את חיתוך הקול של הטווס. הרעד בידיו של שמוליק רק גבר. חברי המשק עברו לידם וניסו לעודדם בטפיחה קלה על השכם. אברם ושמוליק הרגישו כמו "בשבעה".
מצב הרוח של הנוכחים השתנה מקצה לקצה. החרגול והטווס רצו להרים כוסית לחיי הדרך החדשה, אבל הפנים הנפולות של אברם וצוות הפרדס הרגו את הרעיון בעודו באיבו.
חנה הביטה ממושכות בשרוול הוורוד שסרגה. מרוצה שלא איבדה אפילו עין אחת בסריגתה. אחר כך  אספה את המסרגות והצמר, קפלה הכל בקפידה לתוך תיק הבד שתפרה בעצמה. הניחה את הסל בסלסלת האופניים ודיוושה בשקט לביתה.
שלושה חודשים אחרי האסיפה המכרעת, עננים שחורים הטילו שוב את צילם הקודר על מדשאות הקיבוץ. העסקה עם חברת הדלק, עמדה בפני סיכום, התכניות ההנדסיות אושרו, הסכומים והתקבולים נדונו לפרטי פרטים ונותרה רק החתימה אחרונה על המסמכים. אולם הלא יאמן קרה. העסקה טורפדה. מנהל מקרקעי ישראל טען בתוקף וביובש האופייני לו "שהחלקה הספציפית אינה שייכת לקיבוץ. היא שייכת לקטגוריית הנכסים של נפקדים מ 1948 ובפועל שייכת לאפוטרופוס הכללי. אם הקיבוץ עשה שימוש בנכס מ1948 ללא הסכם יהיה עליו לשלם....."
השמועה פשטה כאש בשדה קוצים, מצב הרוח היה קודר ואווירת הנכאים השתלטה על החברים. שוב חזרו הביטויים על חורבן הבית. והיה כבר מי שחישב את החוב המעודכן של הקיבוץ בהתאם לאמור.  
החרגול והטווס שניהלו את המשק ביד רמה שנים רבות כנסו במשרד המזכיר, מספר חברי משק וותיקים. כולם זכרו שאחרי המאורעות של אלף תשע מאות שלושים ותשע הקרקע נקנתה בכסף מלא מהערבים. איש לא זכר דבר מעבר לכך. שולה הכניסה את הראש למזכירות ועל רקע הצעקות בחדר הסמוך הניחה על שולחנה של חנה תרמוס גדוש בתה חם "חנה'לה תרימי את הראש מהניירות לשלוש דקות. תשתי קצת, אשה חולה צריכה להיות בבית ולא כאן" היא לחשה על אוזנה, אבל חנה ידעה טוב ממנה.
הישיבה בחדר הסמוך התפזרה לדרכה, לחברת הדלק שאמורה להחליט בשעות הקרובות לאן פניה, יודיעו שהעסקה מבוטלת, בלית ברירה. הקיבוץ לא מסוגל להוכיח את הבעלות על הקרקע. נובע מכך שדינו של הקיבוץ נחרץ. ימכר כל מה שרק ניתן, יוחזרו חלק מהחובות לבנקים והקיבוץ יוותר בעצם ללא אמצעי יצור וללא יכולת קיום. המזכיר נעמד שפוף וקודר מעל שולחנה של חנה המנוזלת והדומעת.
"חנה, כדאי שתלכי הביתה, את חולה"
"כדאי שאלך הביתה אבל לא כי אני חולה, אלא כי יכול להיות שיש לי משהו בשבילך" אמרה ויצאה מן החדר. המזכיר הביט בדמותה המתרחקת ושקע במחשבות, אולי בכל זאת נכון הסיפור על הירושה המסתורית, אבל מאה מיליון? אצל חנה?
היא ידעה בדיוק לאן מועדות פניה. כי בכל פעם ש"הבלגניסטים" בקיבוץ היו זורקים ניירות לפח היא הייתה נוברת בהם וממיינת אותם ביסודיות. בוררת בקפדנות את המוץ מהתבן ושומרת את כל הדברים החשובים בסדר מופתי. היא עשתה את זה במשך שנים על חשבון זמנה הפרטי כי זה נראה לה חשוב. איש לא דרש את זה ממנה ואיש בקיבוץ לא ראה בזה צורך. את הדברים החשובים ביותר שמרה בשלושה ארגזי קרטון מתחת למיטה בחדרה הצנוע.
עברו מספר ימים מהישיבה הגורלית השעה היתה ארבע אחר צהריים, חנה פתחה את דלת החדר לשמע רעש חזק של טרקטור מבחוץ. אברם וצוות הפרדס עמדו מחויכים על השביל מול ביתה. על עגלת הטרקטור ניצב לו עץ שמוטי עב גזע, מסוייד לבן ומוכן לשתילה.
"החלטנו שזה מגיע לך למרות שחיסלת לנו את הפרנסה." אברם אמר והצוות הנהן בראשו. "איפה את רוצה שנשתול אותו ?".
בשלב הזה כל ילד בקיבוץ וכל מבוגר בקיבוץ ובקיבוצי הסביבה, כבר ידע לדקלם, איך חנה אתרה את מסמך המכר המקורי של הפרדס, זה שכולם היו בטוחים שאבד, ואיך המסמך מלפני יותר מששים שנה הציל את קיבוץ "משמר השפלה".