יקיר סורוקה

 

 

"את כל זה עברת ונשארת בחיים"? שאלתי, משתאה, מיד כשסיים לפרט קצת על הפציעה שלו.

"כן" חיוך חלף על פניו המצולקות.

דקות ספורות קודם לכן, הוא אמר לי כשאותו חיוך שפוך על פניו "הפרצוף שלי זה חתיכת פזל שהרכיבו מכל מה שמצאו...".

"אבל איך?" הקשיתי.

"בזכות איזה טיול שנתי".

 

 

ישבנו במשרד שלו בקריה בתל אביב והחלפנו דעות לקראת דיון אצל "הגנרל". זה לא לקח הרבה זמן. עבדנו על הנושא במקביל מספר חודשים, שנינו כבר הכרנו את העניין לפני ולפנים, באנו מוכנים ומאורגנים ותוך פרק זמן קצר ידענו מה ואיך יוצג לאלוף. חיכינו לקריאה לדיון שהייתה אמורה להגיע בכל רגע. אבל לאלוף היו עניינים משלו והדיון התעכב והתעכב. הלכנו להכין קפה, לא בטוחים שנספיק לשתות אותו וחזרנו למשרד שלו לשרוף עוד כמה דקות. שוחחנו על הא ועל דא והגענו לפציעות שלי ושלו.

הוא שאל קצת יותר ביחס לפעמים הקודמות ששוחחנו והראה התעניינות. העזתי ושאלתי אותו על נסיבות הפציעה שלו.

"גם תאונה" הוא אמר "אבל אני, אני התברכתי בתאונת דרכים" הוא חייך, חיוך קצת מריר.

"איפה זה קרה?" שאלתי

"עזוב את האיפה, חשוב יותר מתי. זה היה עניין של דקות אולי פחות....."

הם היו לא רחוק ממצפה רמון, שיירה בדרך ללבנון, הוא בג'יפ המפקד וכל הפלוגה בעקבותיו  על  כמה וכמה כלי רכב מכל מיני סוגים. עושים את כל הדרך מהנגב לעומק לבנון. הוא ישב ליד הנהג, מנמנם, משלים כמה שעות שינה לפני הכניסה למדינה המטורפת ההיא שנקראת לבנון.

ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. בסוף הקיץ של 1982 וגם לאחר מכן, עשיתי את זה כמוהו, אחת לשבועיים בערך. היו לנסיעה הזו שני חלקים עיקריים. היה את הקטע בתוך שטח ישראל, עד מעבר הגבול והיה את הקטע בתוך לבנון. בשטח ישראל, נסענו רגוע, שמונים ק"מ לשעה, חוששים מהמשטרה הצבאית ואפילו הרשינו לעצמנו לנמנם ולנוח. מרגע שעברנו את הגבול הכל השתנה, נכנסת למערב הפרוע. כלי הנשק נדרכו, החיילים תודרכו, הערנות הייתה בשיאה והקנים הופנו לכל הכיוונים, מוכנים לכל מה שרק יבוא. הלבנונים למדו את השגרה שלנו, הם חיכו לנו עם מארבים ומטעני נפץ בצידי הדרכים.

זה תפס אותו בקטע הרגוע של הנסיעה, מנמנם בג'יפ, עמוק בשטח ישראל. פתאום בתוך הנמנמת הזו בום אדיר. אחר כך יספרו לו שנהג במסלול הנגדי, סטה ממסלולו באחד העיקולים והתנגש בג'יפ שלו.

השיירה נעצרה והחובש של הפלוגה הגיע אליו במהירות, הוא מצא אותו "מחרחר, עם פנים מרוסקות, רגל קטועה ורשימה ארוכה של פציעות בכל חלק הגוף העליון...".

הוא ניסה להמשיך את המשפט אבל האינטרקום צפצף וקטע אותו בחדות, נקראנו אל לשכת האלוף. הדיון התארך הרבה מעבר לנדרש, עם דעות שונות ומגוונות, כל הטקס הרגיל והמתיש. לכל אורך הדיון לא הפסקתי לחשוב לרגע על הסיפור שלו, שאלות רבות התרוצצו בראשי.

כשיצאנו מהלשכה כבר ירד הערב על תל אביב וגשם קל החל לרדת. צעדנו יחד לעבר מגרש החניה. הגשם התגבר והפך למבול, נכנסנו למכונית שלו, ניערנו את טיפות הגשם. הוא הדליק את החימום.

"לפעמים צריך מזל" הוא אמר והדליק סיגריה. היד שאחזה במצת רעדה קצת "בלי המזל האדיר שלי, הייתי בקבר, יותר מעשרים שנה."

הוא שכב על הכביש, מתבוסס בדמו, מסביבו כל הפלוגה ועוד אנשים מהמכוניות הסמוכות. החובש הפלוגתי עשה כל מאמץ, אבל לא היה לו שום סיכוי. הכשרתו היתה דלה מדי, הציוד שהיה בידו היה מינימלי וכל אלו לא אפשרו לו לתת מענה לפציעה הקשה והמורכבת הזאת. החובש נראה אובד עצות והתחיל להתייאש.

"זה היה ככה" לדבריו "מסביבי כל הפלוגה עם הקצינים והמפקדים ועוד כמה אזרחים. החובש עושה את כל מה שהוא יכול, ומתוך כל אלה מי הציל את המצב? למי אני חייב הכי הרבה? לא תאמין - לליצן הפלוגתי"

עכשיו היה תורי לחייך, נזכרתי בכל אותם חיילים שההתנהגות שלהם הייתה משכיבה את כל הפלוגה מצחוק, אלו שתמיד ברגעים הקשים, במסעות, באימונים, בשיא החום או בגשם השוטף, פתאום עושים איזו שטות או זורקים איזו בדיחה והפלוגה מתגלגלת בצחוק. בכל פלוגה היה אחד כזה, מצחיק יותר או פחות, מתוחכם יותר או פחות.

הליצן הפלוגתי הרגיש בחושיו שהמצב קריטי. הוא לקח יוזמה שאף אחד לא חשב עליה. עקב התאונה, נחסם הכביש ונהגים נתקעו בשני הכיוונים. זה קרה בקטע כביש מתעקל וכל נהג ראה רק כמה עשרות מטר לכל כיוון, הקרובים ידעו שהייתה תאונה אבל לחלק מהנהגים לא היה ברור מה קרה. מבחינתם הם נתקעו ב"פקק". הבחור תפס כמה חיילים. הוא שלח אותם לכל הכיוונים לחפש רופא "אולי יהיה לנו מזל ומישהו יוכל לסייע כאן" הוא צעק עליהם והתחיל לרוץ יחד איתם. הם עברו ממכונית למכונית כמו משוגעים לשני כיווני הפקק.

"מה זה קשור לטיול שנתי?" שאלתי.

"הטיול השנתי, היה מעבר לעיקול, יבורך ממציא הטיול" הוא נשף נשיפה אחרונה מהסיגריה ומעך אותה לתוך מאפרה גדושת בדלים. ענן של אפר התפזר באוויר המכונית הצפופה. פתחתי קצת את החלון. "כמה עשרות מטרים ממקום התאונה, היה מיניבוס עם קבוצה מבית חולים סורוקה, שחזרה מטיול בדרום. לא סתם, במיניבוס הזה, ישב צוות שלם של טיפול נמרץ. כל המיניבוס התנפל עלי תוך שניות. חלק מהם עלה אתי על המסוק שהגיע בינתיים והיו כמה שהמשיכו אתי לתוך חדר הניתוח. בילינו ביחד כמה שעות בחדר ההוא, ניתוחים וחיבורים, מה שהצליחו. אחר כך, כמה שבועות, הייתי יקיר סורוקה  -  קבלתי את הטיפול הכי הכי. כל בית החולים הכיר אותי" 

 

התהפכות

כתב אביעד בן יצחק

קיץ 1983

השיירה התנהלה לאיטה בלב שטח לבנון ואני בראשה – המפקד האחראי, נוהג בג'יפ המוביל. מאחורי נשרכו מעל עשרים נגמ"שים – נושאי גייסות משוריינים, בכל נגמ"ש שני חיילים. את השיירה סגר איציק, חברי הטוב, נוהג בג'יפ זהה לשלי.

הכביש הצר טיפס מאגם קרעון לג'אבל ברוך, הנוף היה עוצר נשימה. בקעת הלבנון ואגם קרעון נפרשו מתחתינו והרי מול הלבנון התנשאו ממול. האחריות ישבה על הכתפיים והנוף היה הדבר האחרון שעניין אותי. הכביש היה צר, ללא מעקה בטיחות ומתחתי נפערה תהום בעומק של מאות מטרים. במהלך החודשים הארוכים שלי בלבנון, ראיתי כלים מתהפכים ומדרדרים על כבישים מהסוג הזה, כבישים שלא עמדו בעומס שיצרו הכלים הכבדים שבהם נסענו. התפללתי שזה לא יקרה במשמרת שלי. בתדריך לפני הנסיעה הזהרתי את הנהגים שוב שוב, תיארתי את תנאי הכביש. דרשתי שיהיו מרוכזים ובכוונה לא דברתי על הנוף, חששתי שיסיטו מבטים אל הנוף והריכוז יפגע. הבהרתי שהתהום תהיה מימיננו וחששתי מרכבים המגיעים ממול. נהג שיאפשר לכלי הרכב הבאים ממול יותר מדי מקום עלול למצוא את עצמו על סף התהום ממש, מקום שבו הסיכוי להתהפכות ולאסון גדול מאוד. חשש נוסף היה מרמת המיומנות של הנהגים. האם הם מיומנים מספיק? הם היו בסך הכל שנה וקצת בצבא ומספר השעות שבהם נהגו על הכלי המורכב הזה, לא היה מספיק לטעמי. מעל כל החששות האלה התגנב החשש מהעייפות הקבועה שבה תפקדנו, עייפות מצטברת. רק שבריר שניה של נמנום, ידעתי, שבריר שניה אחד יכול לגרום אסון.

כדי לשמור על ערנות ולוודא שכל השיירה אתי, בצעתי אחת לכמה דקות בדיקת קשר עם איציק שסגר את השיירה. הקולות שלנו הדהדו במכשירי הקשר בכל הכלים בשיירה.

נהגתי בראש כשכל החששות האלה מתרוצצים במוחי. חיכיתי בקוצר רוח לקטע הדרך שאחרי התהום. ספרתי את הדקות, הבטתי בשעון ללא הרף, מחכה, שהתהום ההולכת ומתעצמת ככל שאני מטפס במעלה ההר תהיה כבר מאחורי.

כשהגעתי אל סוף הקטע "התהומי" נשמתי לרווחה, התקדמתי בכדי לפנות לשאר הכלים מקום על הכביש, מדי פעם עצרתי מלווה במבטי כל אחד מהכלים עד שזה הגיע לקטע הבטוח. המקום לא הספיק, נאלצתי להתקדם מעבר לעיקול בכביש ואיבדתי קשר עין עם קצה השיירה. לפי ההערכה שלי כל השיירה אמורה הייתה לעבור את הקטע המסוכן, לקחתי עוד כמה שניות וקראתי לאיציק בקשר. מייחל לתשובה שלו, מבקש שיגיד לי, שכולם עברו, כולל אותו כמובן.

איציק לא ענה.

לאורך כל עשרות הקילומטרים מקרית שמונה ועד כאן הוא ענה בתוך שניות. מה קורה? חדר החשש הכבד לתודעתי? מה קורה?

ניסיתי עוד פעמיים והוא לא ענה.

"זה לא קורה לי" אמרתי לעצמי "זה לא קורה לאיציק" התפללתי .

עברו כמה שניות שנראו כנצח, מסוג השניות שבעטין שערותיך מלבינות הרבה לפני הזמן, קול של חייל נשמע בקשר. "הוא התהפך, הג'יפ שלו התהפך......"

"מה מצבו? עבור" שאגתי לתוך הפומית של מכשיר הקשר אבל החייל לא ענה.

סימנתי לשיירה לעצור במקומה. סובבתי את הג'יפ ודהרתי לעבר קצה השיירה. לכל אורך הדרך התפללתי, קיוויתי שעבר את התהום, שרק יצא מזה. חשבתי על אורי חברנו המשותף ובן גרעין של איציק שנהרג שנה קודם במלחמה הארורה הזו. חשבתי על הדרך הארוכה שעשינו ביחד. חשבתי על המשפחה של איציק, הייתי אצלו בבית, פגשתי אותם. לחצתי על דוושת הגז ודהרתי לכיוונו, לא בטוח מה אמצא כשאגיע.

שנתיים וחצי קודם

הערב יורד בין דימונה לירוחם, החושך מתחיל לכסות את המדבר. הגשם פסק לפני מספר דקות. אנחנו רטובים ומבוססים בבוץ וקר, קר אימים. אורי ואני מקימים אוהל סיירים, מקווים לסיים ולהספיק לישון עוד כמה דקות יקרות. אנחנו באמצע גיבוש לקורס מפקדי כיתות ומותחים אותנו עד הקצה, בודקים מי מתאים ומי ישבר, מבחן תמידי. האוכל במשורה, מנות קרב עלובות. כמעט ולא ישנים, צועדים בלי הפסקה, צועדים עם אלונקות על הכתפיים ובלי. מסתערים על הרים וגבעות. כולם מותשים וזה רק אמצע הגיבוש. נותרו עוד מספר ימים ואין לנו מושג מה יקרה בהמשך.

אורי ממקם את האוהל ליד זוג חברים מהגרעין שלו, איציק ויורי הבלתי נפרדים. שני אלו כבר סיימו לבנות את האוהל ואנחנו עדיין מסתבכים. בינתיים החושך כמעט מוחלט. איציק ויורי קלטו את המבט הנוגה בעיניו של אורי, הם עוזבים את האוהל שלהם ומזנקים לעברנו צוהלים ושמחים, כל אחד מהם חמוש באבן מתאימה, האחד אוחז פה והשני תוקע יתד שם ובתוך שניות האוהל של אורי ושלי עומד לתפארת.

הגיבוש הסתיים ובמהלך שלושת חודשי הקורס הפכנו לחבורה מלוכדת יורי[i], איציק, אורי[ii] ואני.

איציק ואני סיימנו את הקורס בהצטיינות וביחד עם יורי נשארנו להדריך מפקדי כיתות חדשים.

כמה ימים לפני תום הקורס נאספנו כולנו לשיחה עם קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי – מתן וילנאי. בתום דבריו, חייל ממורמר קבל על כך שאין צדק - המקבילים לנו מהגדוד השכן כבר בצעו פעילות מסוימת מול המחבלים בלבנון בעוד שמאתנו הפעילות הזו נמנעה. מתן וילנאי ענה בחצי חיוך "לפי החשבון שלי יש בישראל מלחמה כל כמה שנים. תהיו רגועים" הוא המשיך "לכל אחד מכם תהיה המלחמה שלו." באותו יום, מול הים, בבית פלדמן בנתניה, פרצנו ברעמי צחוק, מתלוצצים על התשובה של מתן ולא משערים איזו מלחמה תתפוס את מי, איך תשפענה המלחמות האלו על חיינו ומי מביננו ישרוד אותן.

איציק ואני התקדמנו כתף אל כתף בתפקידי מפקדי כיתות וסמלי מחלקה. כשפורצת מלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982 אנחנו כבר קצינים ומפקדי מחלקות.

קיץ 1983

שעת צהריים, השמש בשיא השמיים והשרב בירוחם הולך ומתעצם, התחזית להיום מדברת על ארבעים מעלות. למאהל המאובק גם ככה מתקרבת שיירת אוטובוסים ואלו מעלים את תרומתם החשובה להגברה משמעותית של כמויות האבק סביבנו. איציק ואני מביטים מבעד ליריעת האוהל ולא זקוקים לשום הסבר. שנינו כבר סגני מפקדי פלוגות, מנוסים ויודעים שאוטובוסים משום מקום וללא התרעה מבטאים "הקפצה" לא מתוכננת.

בתוך שעה קלה אנחנו מארגנים את הפלוגות, עוזבים בחיפזון ונמצאים בדרך ללבנון. האוטובוסים המיושנים, עושים את כל הדרך מהנגב הלוהט לג'בל ברוך בעומק לבנון. עם אור אחרון, אני יורד מהאוטובוס שהגיע ליעדו, לבוש בבגדי הקלים, המתאימים היטב למזג האוויר בירוחם בעונה זו של השנה ו.....פשוט קופא מקור, רועד. גובה ההר כמעט 2000 מטר מעל פני הים. כשיצאנו מירוחם הלוהטת איש מאתנו לא חשב על מעילי חורף.

החיילים ממהרים להצטופף בחדרים שבחלקם ישנם תנורים. על ההר אין מספיק מעילים עבור כולנו ובפועל שתי הפלוגות כמעט מושבתות.

איציק ואני נשלחים חזרה לקריית שמונה בכדי להביא מעילים וציוד חורף ובאותה הזדמנות גם להעלות את הנגמ"שים של שתי הפלוגות. אנחנו ממהרים להתארגן בקרית שמונה וחוזרים בשיירה אל עבר הג'בל. החלטנו ביחד מתוך תיאום מלא, שהפעם אני מוביל את השיירה ואיציק סוגר. שנינו היינו באותו תפקיד, שנינו היינו בעלי אותה הדרגה וזה היה יכול להיות גם להיפך.

***

איציק לא עונה בקשר, התהפך. אני דוהר לעברו במהירות. כל עיקול של כמה מטר נראה לי כקילומטר, כל שניה נראית כמו נצח. האם עבר את התהום? האם חגר חגורת בטיחות? האם החגורה הייתה מהודקת? והקסדה על הראש? וקשת ההתהפכות שהרכיבו לנו על הג'יפים – מין מסגרת ברזל שנועדה בדיוק למקרים האלה. האם היא שווה משהו בכלל הקשת הזאת?

***

הגעתי אל הג'יפ. הוא היה הפוך בצד הדרך. הוא התהפך כמה עשרות מטרים אחרי שעבר את התהום. כשהגעתי, כל ארבעת גלגליו הסתובבו באוויר. עצרתי את הרכב בחריקת בלמים ורצתי לכיוונו. בדרך, אני מבחין בתנועה מתחת לרכב ההפוך. איציק יוצא לעברי בזחילה, בריא ושלם.

המילה האחרונה

המילה האחרונה

כתב אביעד בן יצחק

ההכנות לא נעלמו מעיניה החדות של רות. גם בגילה המתקדם הראייה נותרה טובה, אם גם בסיוע של משקפיים איכותיות ושני ניתוחי קטראקט.

היא דהרה על הקלנועית כהרגלה, בשבילי הקיבוץ ובעוברה ליד המועדון לחבר ראתה את חיים החצרן מפזר כסאות ושולחנות, יוסק'ה החשמלאי תלה מנורות צבעוניות ועוד מספר חברים נוספים טרחו בהכנות שונות. היא ידעה שכל זה לכבודה, לכבוד האירוע הממשמש ובא.

האירוע הזה יהיה כולו לכבודה. יום הולדתה שמונים לאחת מוותיקות הקיבוץ, אחת "ששורדת", חייכה לעצמה בעצב מסוים. חושבת על הבדידות ההולכת וסוגרת עליה מכל עבר, על דודי בעלה שנפטר לפני עשרים שנה, צדיק תמים, ועל חבריה וחברותיה הרבים שהלכו לעולמם. משכבת הגיל שלה, נותרה כמעט בודדה, למעט גיטה, אבל גיטה איך לומר, כבר לא הייתה בת שיח.

דווקא חבל, חשבה לעצמה. גיטה היא היחידה שיודעת את הסוד וברגעי ההתלבטות האלה, לא היה מזיק להתייעץ אתה. גיטה הרי מכירה אותה ממש מההתחלה, מהעיירה הקטנה בפולין המזרחית, זו שממנה ברחו יחד אל היערות. יחד עברו את המלחמה עם הפרטיזנים הרוסים ויחד עלו לארץ לחזק את הקיבוץ הצפוני.

לו רק יכולה הייתה להחליף כמה מילים גיטה......עצם המחשבה על חברתה הטובה גרמה לה לעצב. היא הקפידה לבקר אותה בכל ערב, לאחוז בידה ולחבק אותה, אבל גיטה הייתה בוהה בה, לא בטוח שמזהה אותה. ישובה הייתה בכיסא גלגלים ללא תנועה. חודשים רבים עברו מאז ששמעה ממנה מילה.

האם יום הולדת שמונים הוא המועד המתאים לחשוף את הסוד? שאלה את עצמה. האם לא נכון יותר לקחת אותו אל הקבר? את חושבת כמו פולניה אמתית גיחכה לעצמה. 'לקחת סוד אל הקבר' אך ההתלבטות לא הניחה לה. התלבטה שוב ושוב ולא ידעה מה להחליט.

האירוע במוצאי שבת הלך והתקרב, האורחים החלו להגיע משעות הצהריים מקרוב ומרחוק. הילדים והנכדים, אלו שגרים בקיבוץ ואילו שגרים בעיר. הנכדים התרוצצו על הדשא והנינה שנולדה לפני מספר שבועות התפרקדה לצידה בעגלה. הצפיפות על המדשאה ליד חדרה הלכה וגברה ככל שקרבה השעה. חברים ומכרים רבים הגיעו לברך אותה וכל אחד מהם שימח אותה בדרכו. היא ברכה את המברכים, החליפה כמה מילים עם כל אחד ולא זנחה את הנכדים, מתחקרת בתורו כל אחד ואחת על מעשיהם בגן ובבית הספר.

ההתלבטות לא עזבה אותה לרגע, גם בנוכחות האורחים, ההתלבטות התרוצצה במוחה ולא נתנה לה מנוח. האם לספר או לא? אני מהדור שלא מדבר יותר מדי. אמרה לעצמה. אני מהדור שעושה ולא מברבר כל כך הרבה כמו הצעירים בתוכניות האלו בטלוויזיה. ריאליטי או איך שהם קוראים לזה.

בשעה הנקובה, ההמולה רבתה ליד המועדון לחבר. ברקע התנגנו שירים של הגבעטרון שכל כך אהבה. היא התיישבה בשורה הראשונה מוקפת בכל אוהביה. למרות שעת הערב המאוחרת, המשיכה האדמה לפלוט את חום היום. רות נפנפה במניפה ונגבה את הזיעה שחלקה נבע מהלחות וחלקה מההתרגשות. התרגשות שטרחה להסתיר בכל דרך.

המברכים היו רבים. מזכיר התנועה שבא מרחוק, מזכיר הקיבוץ, החברים, הילדים והנכדים. מישהו טרח להזכיר איך ניהלה את המכבסה בימים הנשכחים שלפני מלחמת ששת הימים, איך המשיכה לכבס גם תחת הפגזות, מסתופפת לעתים ליד קיר המגן העבה שהוצב ממזרח למכבסה. אחר סיפר איך שלחו אותה בימיה הראשונים בקיבוץ לצחצח לפרד שיניים עם מטאטא ודלי ואיך כל חברי הקיבוץ התחבאו מאחורי קירות האורווה בכדי לחזות במחזה. כל אחד ודבריו, כל אחד וסיפוריו. דמעות זלגו מעיניה כשהנכדים עלו על הבמה ושרו לה בצוותא שרשרת שירי יום הולדת.

התכנית הגיעה אל סופה ורות התבקשה לעלות על הבמה. ידיה רעדו כשאחזה במסעד הכיסא בכדי לקום. היא רעדה מכמה סיבות ואחת מהן הייתה ההתלבטות. רות הודתה למארגנים ולאורחים, ברכה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקה, להשתתף בבניין קיבוץ מפואר לא רחוק מהכנרת.

לסיום בקשה לתקן "טעות קטנה שחזרה על עצמה לכל אורך הערב" היה רחש קל בין המארגנים, כולם ניסו להבין מה הטעות.  ".... שמחתי על כל הברכות והשירים ששרתם לי. שמחתי מאוד שהתאספתם כולכם לרגל יום הולדתי השמונים. אבל החלטתי לגלות לכם סוד קטן. היום אני בדיוק בת תשעים!!!"

השומר בעיתו

נולדתי בתאריך הלידה שלו , ב יא בשבט חמש שנים אחריו. גדלנו במקביל, אבשי בן דודי בקיבוץ שייסד השומר הצעיר ואני בעיר הקטנה מרחק של רבע שעה נסיעה משם. אבשי, לא הפסיק לחייך אפילו לרגע. לא משנה מה היה המצב, תמיד היה בדל של חיוך על שפתיו, תמיד היה אור בעיניו הכחולות. מוקף בחברים ונעטף על ידי משפחה מלאת שמחת חיים. הגברת הראשונה של שמחת החיים הייתה אמא של אבשי זו שאת צחוקה המתגלגל ניתן היה לשמוע לעיתים קרובות ולמרחוק. כמוה כמוהו, לא ניתן היה להיות אדיש לאף אחד מהם.

קיץ 1976 – הדשא בלב הקיבוץ מואר בשלל נורות צבעוניות, שולחנות ערוכים מסביב, מוזיקה ישראלית שקטה נשמעת ברקע. קולות צחוק ושמחה ממלאים את האוויר. טקס החתונה הסתיים, החתן שבר את הכוס. הקיבוץ עומד בתור לברך את הזוג המאושר. אנחנו עומדים בשולי הדשא מעלינו עץ פיקוס ענק ששורשיו נטועים בקרקע עשרות שנים, אחד מני רבים לאורך השדרה הארוכה. אבשי סיים לא מכבר מסלול בצנחנים ואני תלמיד תיכון, דברנו על קורס קצינים. אבשי צריך להחליט אם לצאת לקורס, שקוע בהתלבטויות.

"לא יודע מה תחליט, זה עניין שלך" זרקתי בלי לחשוב יותר מדי "לגבי עצמי אני יודע. אני אהיה קצין בצבא"

"אל תצהיר לי הצהרות, צעיר. עוד לא היית אפילו יום אחד בצבא. אין לך מושג על מה אתה מדבר"

"אני אהיה קצין בצבא" התעקשתי "אתה תראה".

סוף 1977  - צעדת ירושלים. כמעט סוף המסלול, קצת לפני שמגיעים לאוטובוסים. העיניים מאתרות את אבשי, עכשיו קצין בצנחנים, מפקד על מחלקה מאבטחת, במדי ב' מאובקים מעט, עם אפוד ונשק. עם החיוך הקטן הזה שהוא סימן ההיכר שלו. עם העמידה האיתנה הזו כשהגב מוטה מעט אחורה. דברנו עד שאי אפשר היה יותר. נאלצתי לרוץ חזרה לחבר'ה בכדי לא ללכת לאיבוד בים הצועדים.

חמישה עשר למרץ 1978 – כמה ימים קודם לכן משתלטים מחבלים על אוטובוס בכביש החוף ליד מעגן מיכאל, לא רחוק מהבית שלי וקרוב עוד יותר לבית של אבשי. התותחים רועמים בצפון הארץ. ישראל נכנסת בעוצמה ללבנון, מבצע ליטני בעיצומו.

שעת ערב, עלטה החלה לרדת על העיר הקטנה, כשהגעתי הביתה היה כבר חושך מוחלט. מיכל אחותי שמעה אותי מחנה את הרכב ויצאה לקראתי. פגשתי אותה בין המכונית לבין עץ השסק. כל מילה שאמרה לי באותו רגע עדיין מהדהדת באזני.

למחרת מצאתי את עצמי שוב עומד על הדשא בקיבוץ מתחת לאותו עץ פיקוס ענק. הפעם לא הייתה מוזיקה והתפאורה הייתה שונה.

שביעי ליוני 1982 – כמה ימים קודם לכן המחבלים מתנקשים בשגריר ישראל בלונדון. ישראל תוקפת את המחבלים בלבנון ואלו ממטירים אש על ישובי הצפון. ישראל נכנסת במלוא הכוח ללבנון. ערב מתחיל לרדת על היום השני למלחמת שלום הגליל.

אנחנו כבר כמעט עשרים וארבע שעות במחנה הפליטים בורג' שימאלי, על הגבעות ממזרח לעיר צור.

אני קצין ומפקד על מחלקה של לוחמים. עדיין מעכל את עובדת היותי קצין. לפחות ארבע פעמים ביום העיניים מציצות בגניבה לכתף  הימנית או השמאלית בכדי לוודא שדרגות הקצונה שהושגו במאמץ כה רב עדיין במקומן. יורי הוא סגני, סמל המחלקה. כשהתחילו לבנות את הסגל הוא התנדב לעבור למחלקה שלי. "מישהו צריך לשמור על הגב שלך" הוא לחש לי באוזן וחייך מפה לפה את אחד מהחיוכים הענקיים שלו.

כמו שהבטיח כך גם עשה. במשך היממה האחרונה הוא הולך בסוף המחלקה, מרעים בקולו על חיילים סוררים, לא מתפשר על דבר, דואג שהחיפויים ימוקמו במקום הנכון ביותר, מוודא שכל פקודה שלי תיושם. מוודא שהחיילים יהיו ערניים ודרוכים. דואג שכולנו נאכל ונשתה. אתה יכול להיות אמא ואבא של המחלקה בעת ובעונה אחת צחקתי איתו באחת מהעצירות.

למקומות המסוכנים והחשודים נכנסנו ביחד. קודם כל יורי ואני, אחר כך החיילים. יחד אתרנו אחד מהתותחים שירו על נהריה. יחד, כתף אל כתף, נכנסנו למצבורי הנשק, לבונקרים ולמפקדות המחבלים.

הערב יורד. צריך לצאת ממחנה הפליטים הזה לפני החשיכה. מכשירי הקשר פולטים פקודות ומטרטרים ללא הרף. מפקדים סופרים את האנשים ומזרזים אותם להתארגן ליציאה. אני בראש הטור הימני, הולך לאורך המחלקה וסופר את אנשי, איש לא חסר. יורי מסמן לי בחיוך עם אגודל כלפי מעלה. הוא כבר ספר אותם לפני ויודע שכולם נמצאים. אני מחייך אליו בחזרה, אל שותפי לתחושת ההקלה. כל החיילים במחלקה שלנו שלמים ובריאים. אחד נפצע קל ביותר מרסיס של רימון. החובש לא נזקק אפילו לתחבושת בכדי לטפל בו, פלסטר קטן הספיק. את עשרים וארבע השעות האחרונות בשטח אויב, במלחמה, עברנו יחד כאילו היה זה אחד מהתרגילים הרבים שעשינו מקורס מ"כים ועד פרוץ הדבר האמיתי.

הכרתי את יורי בקורס מ"כים, יום אחד גיליתי שגם הוא נולד ב יא לחודש. מאותו רגע החלו בינינו ויכוחים אין סופיים ומשעשעים. הנושא הקבוע היה מי נולד בחודש היותר נכון. הוא החליט שהוא מעביר אותי לקיבוץ שלו, לקדרים. נסעתי איתו לקדרים מספר פעמים, כי מי מסוגל לעמוד בפני יורי[i]. המשכנו במקביל כמפקדי כיתות וסמלים באותו גדוד עד שיצאתי לקורס קצינים.

מכשירי הקשר ממשיכים לטרטר. אני מזכיר לעצמי שאסור להיכנס לשאננות, משחזר את המקרים השונים מתחילת המלחמה שבהם חטפנו אש מכיוונים בלתי צפויים. עיני סורקות סביב, את גדר בית הספר שטיהרנו רק לפני מספר שעות, את הבניין בן שבע הקומות שממנו נורתה לעברי אתמול פצצה ואחר כך את שאר הבתים מסביב.

החושך ממשיך לרדת, המג"ד, סגן אלוף, בוגר מלחמת יום הכיפורים, חצי אלוהים מבחינתי, עומד בערך מטר ממני ומזרז אותי. "תתקדם... מהר... תתקדם" הוא צועק ואני בשלי. בסך הכול סגן משנה, פחות מחודשיים קצין, נעצרתי והתמהמהתי לשתי שניות בערך.

משהו נצנץ בראשי. לפני נסע לאיטו נושא גייסות משוריין ואני חשבתי בשתי השניות הארוכות האלה על אבשי. על אבשי שנהרג לא רחוק מכאן בלבנון, ארבע שנים ושלושה חודשים קודם לכן ממוקש שעליו עלה הנגמ"ש שכיוון. נגמ"ש זהה לחלוטין לנגמ"ש שנסע כעת לפני. המג"ד צעק עלי שוב. נפנף בידו ודרש ממני ליישר קו עם הטור השמאלי שכבר עבר אותי בכמה מטרים. ואני היססתי, היססתי לשתי שניות רק בגלל אבשי[ii].

בזוית העין ראיתי את יורי עושה לי פרצופים. תתקדם, תתקדם כבר אמרה כל הבעה בפניו. הרמתי את רגלי הימנית לעשות את הצעד הראשון.

 נשמע פיצוץ עז.

הנגמ"ש שלפני עלה על מוקש, המוקש התפוצץ בצידו הימני. הייתי בצד שבו אירע הפיצוץ ובמרחק של שתי שניות הליכה בדיוק ממקום הפיצוץ.

אפילו לא נשרטתי.

---

[i] יורי – רב סמל ירון אמיתי – נהרג בכפר קנטרה בדרום לבנון ב 13/8/2006 היה בן 45 במותו. הלוחם המבוגר ביותר שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

[ii] אבשי – סגן אבשלום בן יהודה – נהרג במרון א ראס בדרום לבנון במבצע ליטני ב 15/3/1978. היה בן 22 במותו.