הבית עם התריסים הירוקים

אביעד בן יצחק

 

"הצגת חצות", כך כינינו בפעם הראשונה את הסצנה שהתרחשה, בשל השעה בה ארע הדבר. לעתים "ההצגה" התרחשה בשעות שונות ומשונות במשך היממה, אבל הכינוי שניתן לה בפעם הראשונה נצמד אליה לאורך כל הדרך. הפעם הראשונה, שנחרטה היטב בזכרוננו, התרחשה בחצות הלילה הראשון שלנו במקום הזה, אליו הגענו באוטובוס.

 בקיץ 1982 הכיתור על ביירות היה בעיצומו, ובערב ההתרחשות, נועדה להתבצע אחת ה"זחילות" הגדולות לעבר העיר הנצורה והמופגזת. "זחילה" היה שם קוד להשתלטות על חלק נוסף מהעיר והידוק נוסף של המצור.

נסענו, כל הפלוגה, בשלושה אוטובוסים מיושנים של אגד. כשהתקרבנו אל העיר היתה כבר חשכה מוחלטת. בערך עשרה קילומטר לפני העיר מישהו במחסום מאולתר, עצר את האוטובוסים שלנו.

"לכבות את האורות" הוא צעק. רק אחרי שאחרון האורות כובה, הוא התיר לנו להמשיך בדרכנו.

כביש החוף הלבנוני היה ריק ממכוניות אזרחיות וחשוך שלא כרגיל בשעה הזו. נהג האוטובוס לא ראה כלום ללא הפנסים, עמדתי לידו וניסיתי לכוון אותו. התחלנו בנסיעה איטית. חולפים על פני עשרות טנקים, עשרות נגמ"שים, אין ספור תותחים, דחפורים ועוד כלים מסוגים שונים. הכלים היו מוכנים לתנועה ומסודרים בשיירה ארוכה שכמוה ראיתי רק בימים הראשונים של המלחמה. אחרי מספר קילומטרים האוטובוסים שלנו עקפו את כל השיירה והגיעו למקום הקדמי ביותר שבו צה"ל שלט. פאתי ביירות.

ירדתי מהאוטובוס בהרגשה כבדה, את החיילים שלי לא הכרתי, הם הגיעו לקורס רק שלושה ימים קודם לכן, ובקושי הספקנו להתחיל לאמן אותם. על האימונים שעברו בטירונות לא סמכנו כל כך. את השטח לא הכרתי, ראיתי צילום אויר של האזור למשך מספר דקות, בערך שעה לפני הכניסה ללבנון וזכרתי את התמונה באופן כללי ביותר. התפללתי שלא יקרה כלום. לא ידעתי, איך החיילים יגיבו, אם יקרה משהו, ולא התחשק לי לבחון את הנושא הזה דווקא עכשיו, כשהמוכנות כל כך מוטלת בספק.

הלכנו,כמאה חיילים, בטור ארוך ושקט, הרוב בוודאי הרגישו כמוני. מימיני הופיעו צלליות חשוכות של בנינים גדולים, זיהיתי את האוניברסיטה של ביירות לפי תצלום האויר. לפחות אני מזהה  משהו, חשבתי לעצמי. חיילים מגדוד ההנדסה עמדו דוממים ליד הכלים שלהם וחייכו אלינו חיוכים מאובקים ומותשים כשעברנו לידם. עברתי ליד נגמ"ש צהלי שרוף. גם בחושך זיהיתי את צורת הגלגלים והסימנים הצהליים.

עברה עוד כמחצית שעה של הליכה בחושך מוחלט, בדרך חולית, לא ראיתי דבר מימיני ומשמאלי. נעצרנו לבסוף בפתח בניין בשכונת מגורים. "זה המוצב שלך," מפקד הפלוגה אמר לי והמשיך בדרכו. היו לו עוד שני מוצבים לתפוס.

קצין מהצנחנים חיכה לי. מחזור מעלי בבה"ד 1. "חמשים מטר ממך לכיוון מזרח זה האזור של המחבלים. הבית עם התריסים הירוקים, זה כבר השטח שלהם". הוא הצביע בידו לעבר גוש שחור. "השטח שלהם זה בורג' אל ברג'נה, תעשה היכרות, אביעד - בורג' אל ברג'נה, בורג' אל ברג'נה - אביעד נעים מאוד, אתם יכולים ללחוץ ידיים ולהתחבר. מחנה פליטים, כמה עשרות אלפי פלשתינאים, לא כולם חובבי ציון. כמה אלפי מחבלים, לא כולם עם רגשות ציוניים עמוקים. אתמול בלילה, יצא מחבל חמוש מהמרתף של הבית שלנו, למזלי אני שלפתי ראשון. תיזהר," הוא אמר. לחצנו ידיים. הוא מיהר למחלקה שלו. ידעתי בגדול מה חלקו ב"זחילה" הקרובה. אני חושב, שאמרתי לו "תיזהר גם אתה".

התמקמנו ב"מוצב", דירה בקומה שתיים בבניין בן שבע קומות, עמדות על המרפסות, מדופנות בכמה שקי חול שקבלנו בירושה מהצנחנים. ארגנו שמירה, ומי שיכול היה ניסה להניח את הראש ולישון.

בחצות, בדיוק על הדקה, פגעה הפצצה הראשונה של המחבלים בדירה שבה ישנו. טנק מלמטה ירה בחזרה שני פגזים והרעיד את כל שבע הקומות של הבניין. ממש באותו זמן התחילה ההרעשה הכבדה, לפי הקולות ידענו שה"זחילה" התחילה. קולות הקרב היו קרובים ונשמעו היטב. מאותו זמן ובמשך כמה ימים האש מסביב כמעט ולא פסקה. מסתבר שהיינו בדיוק בלב המהומה. צה"ל והמחבלים בביירות ניהלו חילופי אש תותחים ורקטות, כשאנחנו ממש מתחת. בהתחלה התרגשנו מהשריקות הבלתי פוסקות של הפגזים מעל ראשינו, אבל אחר כך אתה פשוט מתרגל לזה ומתעלם. אתה ישן עם השריקות האלה ואוכל איתן ובעצם עושה הכל, כשהשריקות מתנגנות להן ברקע.

היו כמובן גם "הצגות החצות" המקומיות שלנו. כמעט כל לילה, מחבל זה או אחר, התקרב וירה לעברנו. אנחנו השבנו יריות וחוזר חלילה. לא יודע מה העלה את חמתו של המפקד, אולי השריקות הבלתי פוסקות של הפגזים מעל הראש ואולי העובדה שאחד מניסיונות הפגיעה בנו התרחש באור יום מלא. שתי דמויות במדים, עם תעוזה לא קטנה, קפצו להן מאחורי הבית עם התריסים הירוקים וירו לעברנו ירי די מדויק. 

הפקודה שקבלתי היתה קצרה וברורה: "המרחק בינינו לבינם קצר מדי. נקה לי כאן קצת את הסביבה. תוריד את הבית עם התריסים הירוקים. עד הערב סיימת. סוף."

לקחתי אתי את דודי סגני ועוד עשרה חיילים. התקדמנו בזהירות ובמהירות, משתדלים להישאר כמה שפחות בשטח הפתוח. בדרך חשבתי על ההפתעות שהכנתי לאלו שינסו להגיע אלי, וחששתי ממה שהם הכינו לי. הגענו אל הבית עם התריסים הירוקים. דודי בדק מימין, ואני פניתי שמאלה אל הדלת. הבית היה נטוש ופתוח לרווחה. בדקתי היטב. בבית לא היתה נפש חיה. התחלתי להתארגן לפיצוץ הבית.

דודי הגיע וקרא לי. אתה חייב לראות משהו. יצאנו בזהירות, חוששים ממלכוד, ממוקש, מצלף ומהשד יודע מה. על גב הבית עם התריסים הירוקים נשענה לה בקתה קטנה, מוזנחת ומטה ליפול. דודי פתח את הדלת, נכנסנו, מצוהר קטן נכנס מעט אור. ערבי זקן לבוש גלימה מטונפת ישב ליד שולחן עלוב ובהה בנו בעיניים לבנות, סומא באפלה. אשה זקנה לבושה בלויי סחבות האכילה אותו דייסה. בפינה על הרצפה המלוכלכת, עמדה פתיליה ומשהו התבשל עליה, ריח התבשיל חדר לאפי ביחד עם הריח המעופש והטחוב של הבקתה.

דודי משך אותי החוצה ותפס בידי. "ברור לך מה יקרה לבקתה הזו, אם תפיל את הבית עם התריסים הירוקים?"

"ברור כשמש" אמרתי ושנאתי את כל מי שהכניס אותי למצב הזה. קיללתי בלבי את המלחמה ואבות אבותיה. קיללתי את המחבלים הפלשתינאים, שלא סופרים את בני עמם ואת אמהותיהם עשרה דורות לאחור לפחות. נדמה לי, שמופע הקללות שהתנגן בלבי נמשך דקות ארוכות. מפי לא הוצאתי מילה.

דודי התחיל לאבד סבלנות: "אז מה עושים?" הוא הביט בי וידו אחזה בזרועי. אני כנראה כבר מיציתי את רפרטואר  הקללות.

 הוא הסתכל על הבקתה, הביט לי בעיניים וחייך: "הו, למבט המוכר הזה שלך חיכיתי"

 

הקיץ הלבנוני הלוהט והמהביל החליף פנים, חורף קר וזועף הצליף מטחים של גשם, מתנפל בשצף קצף על סיור היום שלנו בפאתי ביירות. רטובים וקפואים, מצאנו מסתור בבית נטוש. עליתי עם דודי לקומה השניה. בדרך הוא סינן איזו קללה, ובשקט כדי שהחיילים לא ישמעו, הוסיף: "אפילו מזג האויר רוצה להעיף אותנו מלבנון הארורה הזו."

עמדנו בקומה השניה ליד מדורה מאולתרת, מנסים להתיבש. העיניים שלנו נדדו לכיוון מערב אל השכונה ההיא. את הבית בן שבע הקומות שבו שכן ה"מוצב" שלנו מצאנו בקלות.

דודי הצמיד משקפת לעיניו וסרק ביסודיות את הסביבה של אותו בניין.

"אתה עדיין בודק, אם הבנתי נכון את הפקודה ההיא לגבי הבית עם התריסים הירוקים או בלי התריסים?" זרקתי לעברו.

 הוא פלט צחקוק, הסתכל לי בעיניים ואמר משפט, ששמעתי אחר כך פעמים רבות מהסובבים אותי, בצורה כזו או אחרת: "את מה שמתחשק לך, אתה תמיד מבין מצוין".

המילה האחרונה

המילה האחרונה

כתב אביעד בן יצחק

ההכנות לא נעלמו מעיניה החדות של רות. גם בגילה המתקדם הראייה נותרה טובה, אם גם בסיוע של משקפיים איכותיות ושני ניתוחי קטראקט.

היא דהרה על הקלנועית כהרגלה, בשבילי הקיבוץ ובעוברה ליד המועדון לחבר ראתה את חיים החצרן מפזר כסאות ושולחנות, יוסק'ה החשמלאי תלה מנורות צבעוניות ועוד מספר חברים נוספים טרחו בהכנות שונות. היא ידעה שכל זה לכבודה, לכבוד האירוע הממשמש ובא.

האירוע הזה יהיה כולו לכבודה. יום הולדתה שמונים לאחת מוותיקות הקיבוץ, אחת "ששורדת", חייכה לעצמה בעצב מסוים. חושבת על הבדידות ההולכת וסוגרת עליה מכל עבר, על דודי בעלה שנפטר לפני עשרים שנה, צדיק תמים, ועל חבריה וחברותיה הרבים שהלכו לעולמם. משכבת הגיל שלה, נותרה כמעט בודדה, למעט גיטה, אבל גיטה איך לומר, כבר לא הייתה בת שיח.

דווקא חבל, חשבה לעצמה. גיטה היא היחידה שיודעת את הסוד וברגעי ההתלבטות האלה, לא היה מזיק להתייעץ אתה. גיטה הרי מכירה אותה ממש מההתחלה, מהעיירה הקטנה בפולין המזרחית, זו שממנה ברחו יחד אל היערות. יחד עברו את המלחמה עם הפרטיזנים הרוסים ויחד עלו לארץ לחזק את הקיבוץ הצפוני.

לו רק יכולה הייתה להחליף כמה מילים גיטה......עצם המחשבה על חברתה הטובה גרמה לה לעצב. היא הקפידה לבקר אותה בכל ערב, לאחוז בידה ולחבק אותה, אבל גיטה הייתה בוהה בה, לא בטוח שמזהה אותה. ישובה הייתה בכיסא גלגלים ללא תנועה. חודשים רבים עברו מאז ששמעה ממנה מילה.

האם יום הולדת שמונים הוא המועד המתאים לחשוף את הסוד? שאלה את עצמה. האם לא נכון יותר לקחת אותו אל הקבר? את חושבת כמו פולניה אמתית גיחכה לעצמה. 'לקחת סוד אל הקבר' אך ההתלבטות לא הניחה לה. התלבטה שוב ושוב ולא ידעה מה להחליט.

האירוע במוצאי שבת הלך והתקרב, האורחים החלו להגיע משעות הצהריים מקרוב ומרחוק. הילדים והנכדים, אלו שגרים בקיבוץ ואילו שגרים בעיר. הנכדים התרוצצו על הדשא והנינה שנולדה לפני מספר שבועות התפרקדה לצידה בעגלה. הצפיפות על המדשאה ליד חדרה הלכה וגברה ככל שקרבה השעה. חברים ומכרים רבים הגיעו לברך אותה וכל אחד מהם שימח אותה בדרכו. היא ברכה את המברכים, החליפה כמה מילים עם כל אחד ולא זנחה את הנכדים, מתחקרת בתורו כל אחד ואחת על מעשיהם בגן ובבית הספר.

ההתלבטות לא עזבה אותה לרגע, גם בנוכחות האורחים, ההתלבטות התרוצצה במוחה ולא נתנה לה מנוח. האם לספר או לא? אני מהדור שלא מדבר יותר מדי. אמרה לעצמה. אני מהדור שעושה ולא מברבר כל כך הרבה כמו הצעירים בתוכניות האלו בטלוויזיה. ריאליטי או איך שהם קוראים לזה.

בשעה הנקובה, ההמולה רבתה ליד המועדון לחבר. ברקע התנגנו שירים של הגבעטרון שכל כך אהבה. היא התיישבה בשורה הראשונה מוקפת בכל אוהביה. למרות שעת הערב המאוחרת, המשיכה האדמה לפלוט את חום היום. רות נפנפה במניפה ונגבה את הזיעה שחלקה נבע מהלחות וחלקה מההתרגשות. התרגשות שטרחה להסתיר בכל דרך.

המברכים היו רבים. מזכיר התנועה שבא מרחוק, מזכיר הקיבוץ, החברים, הילדים והנכדים. מישהו טרח להזכיר איך ניהלה את המכבסה בימים הנשכחים שלפני מלחמת ששת הימים, איך המשיכה לכבס גם תחת הפגזות, מסתופפת לעתים ליד קיר המגן העבה שהוצב ממזרח למכבסה. אחר סיפר איך שלחו אותה בימיה הראשונים בקיבוץ לצחצח לפרד שיניים עם מטאטא ודלי ואיך כל חברי הקיבוץ התחבאו מאחורי קירות האורווה בכדי לחזות במחזה. כל אחד ודבריו, כל אחד וסיפוריו. דמעות זלגו מעיניה כשהנכדים עלו על הבמה ושרו לה בצוותא שרשרת שירי יום הולדת.

התכנית הגיעה אל סופה ורות התבקשה לעלות על הבמה. ידיה רעדו כשאחזה במסעד הכיסא בכדי לקום. היא רעדה מכמה סיבות ואחת מהן הייתה ההתלבטות. רות הודתה למארגנים ולאורחים, ברכה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקה, להשתתף בבניין קיבוץ מפואר לא רחוק מהכנרת.

לסיום בקשה לתקן "טעות קטנה שחזרה על עצמה לכל אורך הערב" היה רחש קל בין המארגנים, כולם ניסו להבין מה הטעות.  ".... שמחתי על כל הברכות והשירים ששרתם לי. שמחתי מאוד שהתאספתם כולכם לרגל יום הולדתי השמונים. אבל החלטתי לגלות לכם סוד קטן. היום אני בדיוק בת תשעים!!!"