יום רביעי, 31 במאי 2017

חנה ממזכירות הקיבוץ

חנה ממזכירות הקיבוץ

כתב אביעד בן יצחק 



מתוך "תפקיד ראשי" של נתן זך

הגברים הפותחים חלונות
הנשים הסוגרות תריסים
נותנים מקום לקוות
שעוד יתרחשו ניסים

אלה הגברים הקטנים
אילו הנשים הנכונות
בהתמדה כמו נמלים
בתאים כמו משפחות

ממלאים תפקיד ראשי
במחזה שאין בו כוכב
....................

כתרים רבים נקשרו לראשיהם של בני הקיבוץ הוותיק. פובליציסטים גדולים צמחו בו ושמעם נשמע למרחוק. מנהיגי תנועה מלאו תפקידים רמים וחשובים, נשאו נאומים חוצבי להבות וצוטטו לא אחת בחרדת קודש. אנשי צבא ומגן לחמו בעשרות מבצעים ומלחמות, חלקם טרם הקמת המדינה, מחוללים מחול אינסופי של סיפורים ועלילות. גם מקומם של המחנכים והמורים לא נפקד. אלו הקימו את המוסד החינוכי האזורי, שגדרו צמודה לגדר הקיבוץ, מוסד שהפך לשם דבר בתנועה ומחוצה לה. אך אילו היה נערך ביום מן הימים משאל בין חברי הקיבוץ לדורותיו ולאורך כל שנותיו, איש לא היה משער בנפשו שלרשימה המפוארת הזו תצטרף יום אחד גם חנה ממזכירות הקיבוץ. איש לא היה מעלה על דעתו שלחנה יש בכלל סיכוי להתקרב לרשימה המכובדת ביותר של הקיבוץ.
כמו כל התנועה גם קיבוץ "משמר השפלה" ידע ימים יפים וזוהרים. הנהיגו אותו אנשים משכמם ומעלה, חדורי תחושת שליחות, תודעה סוציאליסטית עמוקה ואידיאלים נשגבים. בעמל רב הפך המשק, תחת הנהגתם, משדה נטוש ושומם לגן פורח ומלבלב. מנהיגי הקיבוץ היו עסוקים מעל הראש, אם כי לעיתים השליחות במשרדי התנועה בתל אביב הייתה נוחה הרבה יותר מעמל הכפיים במשק ולפעמים מרכזי המשק עמלו קשה במגורי המתנדבות וקצת פחות במשרדם. כך שגם הקיבוץ הכל כך סוציאליסטי, התחלק למעמדות. שולה עם הצווארון הכחול קמה כל יום בארבע לפנות בוקר לחליבה ברפת והטווס היה ב"שליחות" במשרדי התנועה בתל אביב. אברם טיפח את הפרדס מחמש בבוקר בכל יום והחרגול, איש המזכירות התעורר בתשע ובעשר כבר מצא מקום של כבוד בחדרי המתנדבות. מישהו ראה את אופניו כמעט בכל יום  שלישי ליד החדר של הטווס שאשתו נותרה בודדה במשק בעת שזה ביצע שליחויות כאלה ואחרות.
חנה מהמזכירות לא עשתה שום כותרת. היא סבבה כרואה הכל וכמעט שאינה נראית בין אנשי העמל והפרך, בין אנשי המעש והחזון, בין המנהיגים שנאומיהם חצבו להבות ובין אנשי הרהב הריב והמדון. במשך עשרות שנים, קמה בכל בוקר לעמל יומה, לבושה בבגדיה הפשוטים, שלא לומר בלים, בדרך כלל מכנסי עבודה כחולים וחולצת כפתורים פשוטה, נעולה בנעלי עבודה שראו ימים טובים יותר ורכובה על אופניים פשוטים ומיושנים. חולפת  בין שבילי הקיבוץ בדממה, לא מושכת אחריה אפילו מבט אחד. גם במשרדה הצנוע שבצנועים ישבה בדממה ועשתה את עבודתה בשקט, כנמלה חרוצה המכינה את הקיבוץ לימי החורף הסוערים שעוד יבואו.
כשהחרגולים והטווסים נעו בבגדיהם הנאים במסדרונות השררה והתחככו עם שועי עולם ומדינה, או לחלופין שהו במגורי המתנדבות או סתם שתו קפה בעיר הגדולה, חנה עשתה את עבודתה בפינתה כמעט ללא אומר. החיוך המבויש, אך מאיר הפנים,  היה ננסך לעיתים על פניה. אף פעם לא הרימה את קולה לא בטרוניה ולא בטענה.  לא רק שעשתה את עבודתה, היא עשתה הרבה מעבר למה שדרשו ממנה "החכמולוגים" ו"הבלגניסטים" שניהלו אותה. והיו גם רינונים, מאחרי גבה רחשה שמועה עקשנית על ירושה שמנה שקבלה מהוריה.

המשבר הגדול בתנועה לא פסח גם על הקיבוץ המפואר. החברים נדהמו לשמע החוב הכספי העצום. על מאה מיליון שקלים הם לא חשבו מעולם. שנים של בוז לכסף וסגידה לשוויון לא הכינו אותם למשבר העצום שבו היה המשק שרוי. הביטויים שנשמעו בחצר המשק היו "שוקת שבורה", "חורבן הבית", "עם הגב לקיר", "כל עמלנו היה לשווא" ועוד כהנה וכהנה. כל הביטויים האלה נכתבו שחור על גבי לבן בעלון הקיבוץ. אנשי הקיבוץ ובעיקר מייסדיו הגאים, שקעו בייאוש גדול.
הפתרון היחיד עלה וצץ מטובי המוחות במשק ובתנועה, אסיפת הקיבוץ נדרשה להכריע. הנוכחות הפעם הייתה גבוהה מהרגיל כיאה לכובד הנושא וחשיבותו. חנה מהמזכירות ישבה בפינה הקבועה שלה עם שולה מהרפת. מסרגות וצמר בידי שתיהן "כי חבל לבזבז זמן יקר בבטלה, אפשר בינתיים לסרוג משהו לנכדים". החרגול עיקם את פרצופו והסב את תשומת לבו של חברו הטווס "לשתי הזקנות שגם בשעה כה קשה למשק עסוקות במסרגות והן עוד יחליטו לנו על גורל המשק.....".
החבר'ה מהפרדס ישבו בחבורה מכונסת בפינה הנגדית, לא במקרה כולם לבשו מעל בגדי העבודה הכחולים את הסווטשרט שבחזיתו הכיתוב "פרדס משמר השפלה". אברם מרכז הפרדס הוותיק פכר את אצבעותיו וקסס את ציפורניו, לא יודע מה יעשה מחר. שמוליק האגרונום הוותיק לא פחות ומי שרבים מההישגים בפרדס נזקפים לזכותו ישב לימינו בפנים נפולות וחיוורות, ידיו מעט רועדות.
האסיפה הכריעה פה אחד בעד הקמת תחנת הדלק והמרכז המסחרי על שטח הפרדס. גורלו של הפרדס המטופח והמוריק נחרץ משום קרבתו לכביש הראשי וסמיכותו לצומת החשובה. "לוקיישן" מעולה,  כפי שהסביר עורך הדין התל אביבי המעונב מטעם חברת הדלק.
עיניה של חנה פגשו את עיניו של אברם, חברה מנוער עוד מקן התנועה בצ'כיה. אין ברירה נעו שפתיה ללא אומר. הוא הנהן והרכין את ראשו.
"החלטה קשה אבל הכרחית" סינן אברם מרכז הפרדס לעבר שמוליק האגרונום שליבו כמעט נשבר. תוך שהוא מחקה בקולו את חיתוך הקול של הטווס. הרעד בידיו של שמוליק רק גבר. חברי המשק עברו לידם וניסו לעודדם בטפיחה קלה על השכם. אברם ושמוליק הרגישו כמו "בשבעה".
מצב הרוח של הנוכחים השתנה מקצה לקצה. החרגול והטווס רצו להרים כוסית לחיי הדרך החדשה, אבל הפנים הנפולות של אברם וצוות הפרדס הרגו את הרעיון בעודו באיבו.
חנה הביטה ממושכות בשרוול הוורוד שסרגה. מרוצה שלא איבדה אפילו עין אחת בסריגתה. אחר כך  אספה את המסרגות והצמר, קפלה הכל בקפידה לתוך תיק הבד שתפרה בעצמה. הניחה את הסל בסלסלת האופניים ודיוושה בשקט לביתה.
שלושה חודשים אחרי האסיפה המכרעת, עננים שחורים הטילו שוב את צילם הקודר על מדשאות הקיבוץ. העסקה עם חברת הדלק, עמדה בפני סיכום, התכניות ההנדסיות אושרו, הסכומים והתקבולים נדונו לפרטי פרטים ונותרה רק החתימה אחרונה על המסמכים. אולם הלא יאמן קרה. העסקה טורפדה. מנהל מקרקעי ישראל טען בתוקף וביובש האופייני לו "שהחלקה הספציפית אינה שייכת לקיבוץ. היא שייכת לקטגוריית הנכסים של נפקדים מ 1948 ובפועל שייכת לאפוטרופוס הכללי. אם הקיבוץ עשה שימוש בנכס מ1948 ללא הסכם יהיה עליו לשלם....."
השמועה פשטה כאש בשדה קוצים, מצב הרוח היה קודר ואווירת הנכאים השתלטה על החברים. שוב חזרו הביטויים על חורבן הבית. והיה כבר מי שחישב את החוב המעודכן של הקיבוץ בהתאם לאמור.  
החרגול והטווס שניהלו את המשק ביד רמה שנים רבות כנסו במשרד המזכיר, מספר חברי משק וותיקים. כולם זכרו שאחרי המאורעות של אלף תשע מאות שלושים ותשע הקרקע נקנתה בכסף מלא מהערבים. איש לא זכר דבר מעבר לכך. שולה הכניסה את הראש למזכירות ועל רקע הצעקות בחדר הסמוך הניחה על שולחנה של חנה תרמוס גדוש בתה חם "חנה'לה תרימי את הראש מהניירות לשלוש דקות. תשתי קצת, אשה חולה צריכה להיות בבית ולא כאן" היא לחשה על אוזנה, אבל חנה ידעה טוב ממנה.
הישיבה בחדר הסמוך התפזרה לדרכה, לחברת הדלק שאמורה להחליט בשעות הקרובות לאן פניה, יודיעו שהעסקה מבוטלת, בלית ברירה. הקיבוץ לא מסוגל להוכיח את הבעלות על הקרקע. נובע מכך שדינו של הקיבוץ נחרץ. ימכר כל מה שרק ניתן, יוחזרו חלק מהחובות לבנקים והקיבוץ יוותר בעצם ללא אמצעי יצור וללא יכולת קיום. המזכיר נעמד שפוף וקודר מעל שולחנה של חנה המנוזלת והדומעת.
"חנה, כדאי שתלכי הביתה, את חולה"
"כדאי שאלך הביתה אבל לא כי אני חולה, אלא כי יכול להיות שיש לי משהו בשבילך" אמרה ויצאה מן החדר. המזכיר הביט בדמותה המתרחקת ושקע במחשבות, אולי בכל זאת נכון הסיפור על הירושה המסתורית, אבל מאה מיליון? אצל חנה?
היא ידעה בדיוק לאן מועדות פניה. כי בכל פעם ש"הבלגניסטים" בקיבוץ היו זורקים ניירות לפח היא הייתה נוברת בהם וממיינת אותם ביסודיות. בוררת בקפדנות את המוץ מהתבן ושומרת את כל הדברים החשובים בסדר מופתי. היא עשתה את זה במשך שנים על חשבון זמנה הפרטי כי זה נראה לה חשוב. איש לא דרש את זה ממנה ואיש בקיבוץ לא ראה בזה צורך. את הדברים החשובים ביותר שמרה בשלושה ארגזי קרטון מתחת למיטה בחדרה הצנוע.
עברו מספר ימים מהישיבה הגורלית השעה היתה ארבע אחר צהריים, חנה פתחה את דלת החדר לשמע רעש חזק של טרקטור מבחוץ. אברם וצוות הפרדס עמדו מחויכים על השביל מול ביתה. על עגלת הטרקטור ניצב לו עץ שמוטי עב גזע, מסוייד לבן ומוכן לשתילה.
"החלטנו שזה מגיע לך למרות שחיסלת לנו את הפרנסה." אברם אמר והצוות הנהן בראשו. "איפה את רוצה שנשתול אותו ?".
בשלב הזה כל ילד בקיבוץ וכל מבוגר בקיבוץ ובקיבוצי הסביבה, כבר ידע לדקלם, איך חנה אתרה את מסמך המכר המקורי של הפרדס, זה שכולם היו בטוחים שאבד, ואיך המסמך מלפני יותר מששים שנה הציל את קיבוץ "משמר השפלה".

יום רביעי, 15 במרץ 2017

השומר בעיתו

נולדתי בתאריך הלידה שלו , ב יא בשבט חמש שנים אחריו. גדלנו במקביל, אבשי בן דודי בקיבוץ שייסד השומר הצעיר ואני בעיר הקטנה מרחק של רבע שעה נסיעה משם. אבשי, לא הפסיק לחייך אפילו לרגע. לא משנה מה היה המצב, תמיד היה בדל של חיוך על שפתיו, תמיד היה אור בעיניו הכחולות. מוקף בחברים ונעטף על ידי משפחה מלאת שמחת חיים. הגברת הראשונה של שמחת החיים הייתה אמא של אבשי זו שאת צחוקה המתגלגל ניתן היה לשמוע לעיתים קרובות ולמרחוק. כמוה כמוהו, לא ניתן היה להיות אדיש לאף אחד מהם.
קיץ 1976 – הדשא בלב הקיבוץ מואר בשלל נורות צבעוניות, שולחנות ערוכים מסביב, מוזיקה ישראלית שקטה נשמעת ברקע. קולות צחוק ושמחה ממלאים את האוויר. טקס החתונה הסתיים, החתן שבר את הכוס. הקיבוץ עומד בתור לברך את הזוג המאושר. אנחנו עומדים בשולי הדשא מעלינו עץ פיקוס ענק ששורשיו נטועים בקרקע עשרות שנים, אחד מני רבים לאורך השדרה הארוכה. אבשי סיים לא מכבר מסלול בצנחנים ואני תלמיד תיכון, דברנו על קורס קצינים. אבשי צריך להחליט אם לצאת לקורס, שקוע בהתלבטויות.
"לא יודע מה תחליט, זה עניין שלך" זרקתי בלי לחשוב יותר מדי "לגבי עצמי אני יודע. אני אהיה קצין בצבא"
"אל תצהיר לי הצהרות, צעיר. עוד לא היית אפילו יום אחד בצבא. אין לך מושג על מה אתה מדבר"
"אני אהיה קצין בצבא" התעקשתי "אתה תראה".

סוף 1977  - צעדת ירושלים. כמעט סוף המסלול, קצת לפני שמגיעים לאוטובוסים. העיניים מאתרות את אבשי, עכשיו קצין בצנחנים, מפקד על מחלקה מאבטחת, במדי ב' מאובקים מעט, עם אפוד ונשק. עם החיוך הקטן הזה שהוא סימן ההיכר שלו. עם העמידה האיתנה הזו כשהגב מוטה מעט אחורה. דברנו עד שאי אפשר היה יותר. נאלצתי לרוץ חזרה לחבר'ה בכדי לא ללכת לאיבוד בים הצועדים.

חמישה עשר למרץ 1978 – כמה ימים קודם לכן משתלטים מחבלים על אוטובוס בכביש החוף ליד מעגן מיכאל, לא רחוק מהבית שלי וקרוב עוד יותר לבית של אבשי. התותחים רועמים בצפון הארץ. ישראל נכנסת בעוצמה ללבנון, מבצע ליטני בעיצומו.
שעת ערב, עלטה החלה לרדת על העיר הקטנה, כשהגעתי הביתה היה כבר חושך מוחלט. מיכל אחותי שמעה אותי מחנה את הרכב ויצאה לקראתי. פגשתי אותה בין המכונית לבין עץ השסק. כל מילה שאמרה לי באותו רגע עדיין מהדהדת באזני.
למחרת מצאתי את עצמי שוב עומד על הדשא בקיבוץ מתחת לאותו עץ פיקוס ענק. הפעם לא הייתה מוזיקה והתפאורה הייתה שונה.
שביעי ליוני 1982 – כמה ימים קודם לכן המחבלים מתנקשים בשגריר ישראל בלונדון. ישראל תוקפת את המחבלים בלבנון ואלו ממטירים אש על ישובי הצפון. ישראל נכנסת במלוא הכוח ללבנון. ערב מתחיל לרדת על היום השני למלחמת שלום הגליל.
אנחנו כבר כמעט עשרים וארבע שעות במחנה הפליטים בורג' שימאלי, על הגבעות ממזרח לעיר צור.
אני קצין ומפקד על מחלקה של לוחמים. עדיין מעכל את עובדת היותי קצין. לפחות ארבע פעמים ביום העיניים מציצות בגניבה לכתף  הימנית או השמאלית בכדי לוודא שדרגות הקצונה שהושגו במאמץ כה רב עדיין במקומן. יורי הוא סגני, סמל המחלקה. כשהתחילו לבנות את הסגל הוא התנדב לעבור למחלקה שלי. "מישהו צריך לשמור על הגב שלך" הוא לחש לי באוזן וחייך מפה לפה את אחד מהחיוכים הענקיים שלו.
כמו שהבטיח כך גם עשה. במשך היממה האחרונה הוא הולך בסוף המחלקה, מרעים בקולו על חיילים סוררים, לא מתפשר על דבר, דואג שהחיפויים ימוקמו במקום הנכון ביותר, מוודא שכל פקודה שלי תיושם. מוודא שהחיילים יהיו ערניים ודרוכים. דואג שכולנו נאכל ונשתה. אתה יכול להיות אמא ואבא של המחלקה בעת ובעונה אחת צחקתי איתו באחת מהעצירות.
למקומות המסוכנים והחשודים נכנסנו ביחד. קודם כל יורי ואני, אחר כך החיילים. יחד אתרנו אחד מהתותחים שירו על נהריה. יחד, כתף אל כתף, נכנסנו למצבורי הנשק, לבונקרים ולמפקדות המחבלים.
הערב יורד. צריך לצאת ממחנה הפליטים הזה לפני החשיכה. מכשירי הקשר פולטים פקודות ומטרטרים ללא הרף. מפקדים סופרים את האנשים ומזרזים אותם להתארגן ליציאה. אני בראש הטור הימני, הולך לאורך המחלקה וסופר את אנשי, איש לא חסר. יורי מסמן לי בחיוך עם אגודל כלפי מעלה. הוא כבר ספר אותם לפני ויודע שכולם נמצאים. אני מחייך אליו בחזרה, אל שותפי לתחושת ההקלה. כל החיילים במחלקה שלנו שלמים ובריאים. אחד נפצע קל ביותר מרסיס של רימון. החובש לא נזקק אפילו לתחבושת בכדי לטפל בו, פלסטר קטן הספיק. את עשרים וארבע השעות האחרונות בשטח אויב, במלחמה, עברנו יחד כאילו היה זה אחד מהתרגילים הרבים שעשינו מקורס מ"כים ועד פרוץ הדבר האמיתי.
הכרתי את יורי בקורס מ"כים, יום אחד גיליתי שגם הוא נולד ב יא לחודש. מאותו רגע החלו בינינו ויכוחים אין סופיים ומשעשעים. הנושא הקבוע היה מי נולד בחודש היותר נכון. הוא החליט שהוא מעביר אותי לקיבוץ שלו, לקדרים. נסעתי איתו לקדרים מספר פעמים, כי מי מסוגל לעמוד בפני יורי[i]. המשכנו במקביל כמפקדי כיתות וסמלים באותו גדוד עד שיצאתי לקורס קצינים.
מכשירי הקשר ממשיכים לטרטר. אני מזכיר לעצמי שאסור להיכנס לשאננות, משחזר את המקרים השונים מתחילת המלחמה שבהם חטפנו אש מכיוונים בלתי צפויים. עיני סורקות סביב, את גדר בית הספר שטיהרנו רק לפני מספר שעות, את הבניין בן שבע הקומות שממנו נורתה לעברי אתמול פצצה ואחר כך את שאר הבתים מסביב.
החושך ממשיך לרדת, המג"ד, סגן אלוף, בוגר מלחמת יום הכיפורים, חצי אלוהים מבחינתי, עומד בערך מטר ממני ומזרז אותי. "תתקדם... מהר... תתקדם" הוא צועק ואני בשלי. בסך הכול סגן משנה, פחות מחודשיים קצין, נעצרתי והתמהמהתי לשתי שניות בערך.
משהו נצנץ בראשי. לפני נסע לאיטו נושא גייסות משוריין ואני חשבתי בשתי השניות הארוכות האלה על אבשי. על אבשי שנהרג לא רחוק מכאן בלבנון, ארבע שנים ושלושה חודשים קודם לכן ממוקש שעליו עלה הנגמ"ש שכיוון. נגמ"ש זהה לחלוטין לנגמ"ש שנסע כעת לפני. המג"ד צעק עלי שוב. נפנף בידו ודרש ממני ליישר קו עם הטור השמאלי שכבר עבר אותי בכמה מטרים. ואני היססתי, היססתי לשתי שניות רק בגלל אבשי[ii].
בזוית העין ראיתי את יורי עושה לי פרצופים. תתקדם, תתקדם כבר אמרה כל הבעה בפניו. הרמתי את רגלי הימנית לעשות את הצעד הראשון.
 נשמע פיצוץ עז.
הנגמ"ש שלפני עלה על מוקש, המוקש התפוצץ בצידו הימני. הייתי בצד שבו אירע הפיצוץ ובמרחק של שתי שניות הליכה בדיוק ממקום הפיצוץ.
אפילו לא נשרטתי.




[i] יורי – רב סמל ירון אמיתי – נהרג בכפר קנטרה בדרום לבנון ב 13/8/2006 היה בן 45 במותו. הלוחם המבוגר ביותר שנהרג במלחמת לבנון השנייה.
[ii] אבשי – סגן אבשלום בן יהודה – נהרג במרון א ראס בדרום לבנון במבצע ליטני ב 15/3/1978. היה בן 22 במותו.