נולדתי בתאריך הלידה שלו , ב יא בשבט
חמש שנים אחריו. גדלנו במקביל, אבשי בן דודי בקיבוץ שייסד השומר הצעיר ואני בעיר
הקטנה מרחק של רבע שעה נסיעה משם. אבשי, לא הפסיק לחייך אפילו לרגע. לא משנה מה
היה המצב, תמיד היה בדל של חיוך על שפתיו, תמיד היה אור בעיניו הכחולות. מוקף בחברים
ונעטף על ידי משפחה מלאת שמחת חיים. הגברת הראשונה של שמחת החיים הייתה אמא של
אבשי זו שאת צחוקה המתגלגל ניתן היה לשמוע לעיתים קרובות ולמרחוק. כמוה כמוהו, לא
ניתן היה להיות אדיש לאף אחד מהם.
קיץ 1976 – הדשא בלב הקיבוץ מואר בשלל נורות
צבעוניות, שולחנות ערוכים מסביב, מוזיקה ישראלית שקטה נשמעת ברקע. קולות צחוק
ושמחה ממלאים את האוויר. טקס החתונה הסתיים, החתן שבר את הכוס. הקיבוץ עומד בתור
לברך את הזוג המאושר. אנחנו עומדים בשולי הדשא מעלינו עץ פיקוס ענק ששורשיו נטועים
בקרקע עשרות שנים, אחד מני רבים לאורך השדרה הארוכה. אבשי סיים לא מכבר מסלול בצנחנים
ואני תלמיד תיכון, דברנו על קורס קצינים. אבשי צריך להחליט אם לצאת לקורס, שקוע
בהתלבטויות.
"לא יודע מה תחליט, זה עניין
שלך" זרקתי בלי לחשוב יותר מדי "לגבי עצמי אני יודע. אני אהיה קצין
בצבא"
"אל תצהיר לי הצהרות, צעיר. עוד לא
היית אפילו יום אחד בצבא. אין לך מושג על מה אתה מדבר"
"אני אהיה קצין בצבא" התעקשתי
"אתה תראה".
סוף 1977 - צעדת ירושלים. כמעט סוף המסלול, קצת לפני
שמגיעים לאוטובוסים. העיניים מאתרות את אבשי, עכשיו קצין בצנחנים, מפקד על מחלקה
מאבטחת, במדי ב' מאובקים מעט, עם אפוד ונשק. עם החיוך הקטן הזה שהוא סימן ההיכר
שלו. עם העמידה האיתנה הזו כשהגב מוטה מעט אחורה. דברנו עד שאי אפשר היה יותר. נאלצתי
לרוץ חזרה לחבר'ה בכדי לא ללכת לאיבוד בים הצועדים.
חמישה עשר למרץ 1978 – כמה ימים קודם
לכן משתלטים מחבלים על אוטובוס בכביש החוף ליד מעגן מיכאל, לא רחוק מהבית שלי וקרוב
עוד יותר לבית של אבשי. התותחים רועמים בצפון הארץ. ישראל נכנסת בעוצמה ללבנון,
מבצע ליטני בעיצומו.
שעת ערב, עלטה החלה לרדת על העיר הקטנה,
כשהגעתי הביתה היה כבר חושך מוחלט. מיכל אחותי שמעה אותי מחנה את הרכב ויצאה
לקראתי. פגשתי אותה בין המכונית לבין עץ השסק. כל מילה שאמרה לי באותו רגע עדיין
מהדהדת באזני.
למחרת מצאתי את עצמי שוב עומד על הדשא
בקיבוץ מתחת לאותו עץ פיקוס ענק. הפעם לא הייתה מוזיקה והתפאורה הייתה שונה.
שביעי ליוני 1982 – כמה ימים קודם לכן
המחבלים מתנקשים בשגריר ישראל בלונדון. ישראל תוקפת את המחבלים בלבנון ואלו ממטירים
אש על ישובי הצפון. ישראל נכנסת במלוא הכוח ללבנון. ערב מתחיל לרדת על היום השני
למלחמת שלום הגליל.
אנחנו כבר כמעט עשרים וארבע שעות במחנה
הפליטים בורג' שימאלי, על הגבעות ממזרח לעיר צור.
אני קצין ומפקד על מחלקה של לוחמים.
עדיין מעכל את עובדת היותי קצין. לפחות ארבע פעמים ביום העיניים מציצות בגניבה
לכתף הימנית או השמאלית בכדי לוודא שדרגות
הקצונה שהושגו במאמץ כה רב עדיין במקומן. יורי הוא סגני, סמל המחלקה. כשהתחילו
לבנות את הסגל הוא התנדב לעבור למחלקה שלי. "מישהו צריך לשמור על הגב
שלך" הוא לחש לי באוזן וחייך מפה לפה את אחד מהחיוכים הענקיים שלו.
כמו שהבטיח כך גם עשה. במשך היממה
האחרונה הוא הולך בסוף המחלקה, מרעים בקולו על חיילים סוררים, לא מתפשר על דבר,
דואג שהחיפויים ימוקמו במקום הנכון ביותר, מוודא שכל פקודה שלי תיושם. מוודא
שהחיילים יהיו ערניים ודרוכים. דואג שכולנו נאכל ונשתה. אתה יכול להיות אמא ואבא
של המחלקה בעת ובעונה אחת צחקתי איתו באחת מהעצירות.
למקומות המסוכנים והחשודים נכנסנו ביחד.
קודם כל יורי ואני, אחר כך החיילים. יחד אתרנו אחד מהתותחים שירו על נהריה. יחד,
כתף אל כתף, נכנסנו למצבורי הנשק, לבונקרים ולמפקדות המחבלים.
הערב יורד. צריך לצאת ממחנה הפליטים הזה
לפני החשיכה. מכשירי הקשר פולטים פקודות ומטרטרים ללא הרף. מפקדים סופרים את
האנשים ומזרזים אותם להתארגן ליציאה. אני בראש הטור הימני, הולך לאורך המחלקה
וסופר את אנשי, איש לא חסר. יורי מסמן לי בחיוך עם אגודל כלפי
מעלה. הוא כבר ספר אותם לפני ויודע שכולם נמצאים. אני מחייך אליו בחזרה, אל שותפי
לתחושת ההקלה. כל החיילים במחלקה שלנו שלמים ובריאים. אחד נפצע קל ביותר מרסיס של
רימון. החובש לא נזקק אפילו לתחבושת בכדי לטפל בו, פלסטר קטן הספיק. את עשרים
וארבע השעות האחרונות בשטח אויב, במלחמה, עברנו יחד כאילו היה זה אחד מהתרגילים
הרבים שעשינו מקורס מ"כים ועד פרוץ הדבר האמיתי.
הכרתי את יורי בקורס מ"כים, יום
אחד גיליתי שגם הוא נולד ב יא לחודש. מאותו רגע החלו בינינו ויכוחים אין סופיים
ומשעשעים. הנושא הקבוע היה מי נולד בחודש היותר נכון. הוא החליט שהוא מעביר אותי
לקיבוץ שלו, לקדרים. נסעתי איתו לקדרים מספר פעמים, כי מי מסוגל לעמוד בפני יורי[i]. המשכנו במקביל
כמפקדי כיתות וסמלים באותו גדוד עד שיצאתי לקורס קצינים.
מכשירי הקשר ממשיכים לטרטר. אני מזכיר
לעצמי שאסור להיכנס לשאננות, משחזר את המקרים השונים מתחילת המלחמה שבהם חטפנו אש
מכיוונים בלתי צפויים. עיני סורקות סביב, את גדר בית הספר שטיהרנו רק לפני מספר
שעות, את הבניין בן שבע הקומות שממנו נורתה לעברי אתמול פצצה ואחר כך את שאר הבתים
מסביב.
החושך ממשיך לרדת, המג"ד, סגן אלוף,
בוגר מלחמת יום הכיפורים, חצי אלוהים מבחינתי, עומד בערך מטר ממני ומזרז אותי. "תתקדם...
מהר... תתקדם" הוא צועק ואני בשלי. בסך הכול סגן משנה, פחות מחודשיים קצין, נעצרתי
והתמהמהתי לשתי שניות בערך.
משהו נצנץ בראשי. לפני נסע לאיטו נושא
גייסות משוריין ואני חשבתי בשתי השניות הארוכות האלה על אבשי. על אבשי שנהרג לא
רחוק מכאן בלבנון, ארבע שנים ושלושה חודשים קודם לכן ממוקש שעליו עלה הנגמ"ש
שכיוון. נגמ"ש זהה לחלוטין לנגמ"ש שנסע כעת לפני. המג"ד צעק עלי
שוב. נפנף בידו ודרש ממני ליישר קו עם הטור השמאלי שכבר עבר אותי בכמה מטרים. ואני
היססתי, היססתי לשתי שניות רק בגלל אבשי[ii].
בזוית העין ראיתי את יורי עושה לי
פרצופים. תתקדם, תתקדם כבר אמרה כל הבעה בפניו. הרמתי את רגלי הימנית לעשות את
הצעד הראשון.
נשמע פיצוץ עז.
הנגמ"ש שלפני עלה על מוקש, המוקש
התפוצץ בצידו הימני. הייתי בצד שבו אירע הפיצוץ ובמרחק של שתי שניות הליכה בדיוק
ממקום הפיצוץ.
אפילו לא נשרטתי.
יהי זכרם ברוך!
השבמחקאביעד. תבורך על מילותייך שמאפשרות לחוש משהו מאישיותם המיוחדת, גם למי שלא הכירם.
תודה רבה ירדן. מצטער שזה נעלם לי ולא הגבתי במועד
השבמחק