"את כל זה עברת ונשארת
בחיים"? שאלתי, משתאה, מיד כשסיים לפרט קצת על הפציעה שלו.
"כן" חיוך חלף על פניו
המצולקות.
דקות ספורות קודם לכן, הוא אמר לי
כשאותו חיוך שפוך על פניו "הפרצוף שלי זה חתיכת פזל שהרכיבו מכל מה שמצאו...".
"אבל איך?" הקשיתי.
"בזכות איזה טיול שנתי".
ישבנו במשרד שלו בקריה בתל אביב והחלפנו
דעות לקראת דיון אצל "הגנרל". זה לא לקח הרבה זמן. עבדנו על הנושא
במקביל מספר חודשים, שנינו כבר הכרנו את העניין לפני ולפנים, באנו מוכנים
ומאורגנים ותוך פרק זמן קצר ידענו מה ואיך יוצג לאלוף. חיכינו לקריאה לדיון שהייתה
אמורה להגיע בכל רגע. אבל לאלוף היו עניינים משלו והדיון התעכב והתעכב. הלכנו
להכין קפה, לא בטוחים שנספיק לשתות אותו וחזרנו למשרד שלו לשרוף עוד כמה דקות.
שוחחנו על הא ועל דא והגענו לפציעות שלי ושלו.
הוא שאל קצת יותר ביחס לפעמים הקודמות
ששוחחנו והראה התעניינות. העזתי ושאלתי אותו על נסיבות הפציעה שלו.
"גם תאונה" הוא אמר "אבל
אני, אני התברכתי בתאונת דרכים" הוא חייך, חיוך קצת מריר.
"איפה זה קרה?" שאלתי
"עזוב את האיפה, חשוב יותר מתי. זה
היה עניין של דקות אולי פחות....."
הם היו לא רחוק ממצפה רמון, שיירה בדרך
ללבנון, הוא בג'יפ המפקד וכל הפלוגה בעקבותיו על כמה
וכמה כלי רכב מכל מיני סוגים. עושים את כל הדרך מהנגב לעומק לבנון. הוא ישב ליד
הנהג, מנמנם, משלים כמה שעות שינה לפני הכניסה למדינה המטורפת ההיא שנקראת לבנון.
ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. בסוף הקיץ
של 1982 וגם לאחר מכן, עשיתי את זה כמוהו, אחת לשבועיים בערך. היו לנסיעה הזו שני
חלקים עיקריים. היה את הקטע בתוך שטח ישראל, עד מעבר הגבול והיה את הקטע בתוך
לבנון. בשטח ישראל, נסענו רגוע, שמונים ק"מ לשעה, חוששים מהמשטרה הצבאית
ואפילו הרשינו לעצמנו לנמנם ולנוח. מרגע שעברנו את הגבול הכל השתנה, נכנסת למערב
הפרוע. כלי הנשק נדרכו, החיילים תודרכו, הערנות הייתה בשיאה והקנים הופנו לכל
הכיוונים, מוכנים לכל מה שרק יבוא. הלבנונים למדו את השגרה שלנו, הם חיכו לנו עם
מארבים ומטעני נפץ בצידי הדרכים.
זה תפס אותו בקטע הרגוע של הנסיעה,
מנמנם בג'יפ, עמוק בשטח ישראל. פתאום בתוך הנמנמת הזו בום אדיר. אחר כך יספרו לו
שנהג במסלול הנגדי, סטה ממסלולו באחד העיקולים והתנגש בג'יפ שלו.
השיירה נעצרה והחובש של הפלוגה הגיע
אליו במהירות, הוא מצא אותו "מחרחר, עם פנים מרוסקות, רגל קטועה ורשימה ארוכה
של פציעות בכל חלק הגוף העליון...".
הוא ניסה להמשיך את המשפט אבל האינטרקום
צפצף וקטע אותו בחדות, נקראנו אל לשכת האלוף. הדיון התארך הרבה מעבר לנדרש, עם
דעות שונות ומגוונות, כל הטקס הרגיל והמתיש. לכל אורך הדיון לא הפסקתי לחשוב לרגע
על הסיפור שלו, שאלות רבות התרוצצו בראשי.
כשיצאנו מהלשכה כבר ירד הערב על תל אביב
וגשם קל החל לרדת. צעדנו יחד לעבר מגרש החניה. הגשם התגבר והפך למבול, נכנסנו
למכונית שלו, ניערנו את טיפות הגשם. הוא הדליק את החימום.
"לפעמים צריך מזל" הוא אמר והדליק
סיגריה. היד שאחזה במצת רעדה קצת "בלי המזל האדיר שלי, הייתי בקבר, יותר
מעשרים שנה."
הוא שכב על הכביש, מתבוסס בדמו, מסביבו
כל הפלוגה ועוד אנשים מהמכוניות הסמוכות. החובש הפלוגתי עשה כל מאמץ, אבל לא היה
לו שום סיכוי. הכשרתו היתה דלה מדי, הציוד שהיה בידו היה מינימלי וכל אלו לא אפשרו
לו לתת מענה לפציעה הקשה והמורכבת הזאת. החובש נראה אובד עצות והתחיל להתייאש.
"זה היה ככה" לדבריו
"מסביבי כל הפלוגה עם הקצינים והמפקדים ועוד כמה אזרחים. החובש עושה את כל מה
שהוא יכול, ומתוך כל אלה מי הציל את המצב? למי אני חייב הכי הרבה? לא תאמין - לליצן
הפלוגתי"
עכשיו היה תורי לחייך, נזכרתי בכל אותם
חיילים שההתנהגות שלהם הייתה משכיבה את כל הפלוגה מצחוק, אלו שתמיד ברגעים הקשים,
במסעות, באימונים, בשיא החום או בגשם השוטף, פתאום עושים איזו שטות או זורקים איזו
בדיחה והפלוגה מתגלגלת בצחוק. בכל פלוגה היה אחד כזה, מצחיק יותר או פחות, מתוחכם
יותר או פחות.
הליצן הפלוגתי הרגיש בחושיו שהמצב קריטי.
הוא לקח יוזמה שאף אחד לא חשב עליה. עקב התאונה, נחסם הכביש ונהגים נתקעו בשני
הכיוונים. זה קרה בקטע כביש מתעקל וכל נהג ראה רק כמה עשרות מטר לכל כיוון,
הקרובים ידעו שהייתה תאונה אבל לחלק מהנהגים לא היה ברור מה קרה. מבחינתם הם נתקעו
ב"פקק". הבחור תפס כמה חיילים. הוא שלח אותם לכל הכיוונים לחפש רופא
"אולי יהיה לנו מזל ומישהו יוכל לסייע כאן" הוא צעק עליהם והתחיל לרוץ
יחד איתם. הם עברו ממכונית למכונית כמו משוגעים לשני כיווני הפקק.
"מה זה קשור לטיול שנתי?"
שאלתי.
"הטיול השנתי, היה מעבר לעיקול,
יבורך ממציא הטיול" הוא נשף נשיפה אחרונה מהסיגריה ומעך אותה לתוך מאפרה
גדושת בדלים. ענן של אפר התפזר באוויר המכונית הצפופה. פתחתי קצת את החלון.
"כמה עשרות מטרים ממקום התאונה, היה מיניבוס עם קבוצה מבית חולים סורוקה,
שחזרה מטיול בדרום. לא סתם, במיניבוס הזה, ישב צוות שלם של טיפול נמרץ. כל
המיניבוס התנפל עלי תוך שניות. חלק מהם עלה אתי על המסוק שהגיע בינתיים והיו כמה
שהמשיכו אתי לתוך חדר הניתוח. בילינו ביחד כמה שעות בחדר ההוא, ניתוחים וחיבורים,
מה שהצליחו. אחר כך, כמה שבועות, הייתי יקיר סורוקה - קבלתי
את הטיפול הכי הכי. כל בית החולים הכיר אותי"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה