שבתאי
כתב
אביעד בן יצחק
האורות של תל אביב נראו בבירור, ארץ
ישראל הנכספת שעליה דברו שנים בבית ובפעולות ב "שומר הצעיר", נראתה
קרובה מתמיד, שבתאי עמד על הסיפון עם חבריו לקבוצה הבולגרית ליבו נמלא התרגשות. לחברים
בקבוצה היה המון מן המשותף. רובם המוחלט היו בני עניים כמותו, כולם שלטו בעברית.
כמותם הוא היה חניך ה"שומר הצעיר". כל חברי הקבוצה חלקו את אותו חלום
ואותה משאת נפש – להקים קיבוץ בארץ ישראל, הדבר שאליו הוכשרו
מצעירותם.
הוא היה מהראשונים לעלות על "הטייגר
היל" בוארנה, בולגריה, על שפת הים
השחור. הוא הרגיש סמליות בכך שהוא עוזב את בולגריה מאותה עיר שבה נולד אביו. וארנה
היתה נקודת המוצא של האניה, חודש וחצי קודם. חודש וחצי של תלאות, כל זה עומד להגיע
לסיומו עוד מעט.
האניה שייטה ישירות לכיוון תל אביב, הוא
וחבריו היו מהראשונים ומהבודדים שידעו בדיוק מה אמור לקרות. עכשיו זה היה תפקידם
להעביר את זה למאות מעפילים נוספים. האורות התקרבו ונראו כעת במרחק נגיעה
"להחזיק חזק - תחזיקו בכל מה שאתם יכולים – להחזיק חזק" הוא צעק בעברית
ומכיוון שלא היה בטוח מה הקהל מבין, חזר על זה בבולגרית ובלדינו. מסביב נשמעו
הוראות דומות של חבריו לקבוצה. קול חריקה חזק נשמע לפתע מתחתית האניה. הוא התאמץ בכל
כוחו להחזיק בחבל הקשור לסיפון. האניה נעצרה לפתע והאנשים נזרקו לכל הכיוונים,
חלקם נפלו על הסיפון. במאמץ גדול הצליח שלא לאבד את שיווי משקלו. הוא הסתכל ימינה
ושמאלה וראה שהאניה ממש על החוף.
כמו כל חבריו לקבוצה הוא ידע בדיוק מה
יעשה. כשתרמילו הקטן על גבו, הוא היה מהראשונים לקפוץ למים. בעודו במים המתין כמה
שניות לחבריו, עוד כמה מאות מעפילים החליטו לעשות כמותם וקפצו בזה אחר זה. הוא
זיהה כמה חברים והם החלו לשחות את החוף, בדרך סייע לכמה מחברותיו, תומך בהן בידיו
החסונות. גלי החוף הקשו עליו להתקדם והוא נאבק בהם עולה ויורד, מתאמץ שלא לשתות את
מי המלח הצורבים. אלו לא היו המים המתוקים של הדנובה, מחוז ילדותו, המים כאן אחרים
וגם הגלים, חשב לעצמו. הוא עשה תנועה ועוד תנועה עד שהרגיש את הקרקע מתחת לרגליו.
הוא לא הספיק להבין מה קורה ומיד נגשו אליו כמה גברים, אלו הרגיעו אותו, אחזו
בידיו ומשכו אותו לתוך ההמון שהתאסף בדיוק לצורך כך. בגדיו הוחלפו במהירות בבגדים
יבשים, בגדים של "צברים". תוך דקות ספורות הוא הוברח לתוך רחובות תל
אביב והוסתר בביתו של רופא תל אביבי. מקץ כמה ימים אספו אותו אנשי ההגנה והוא הוסע
לקיבוץ בית זרע בצפון "שם אכלתי רק בננות" הוא יספר לי לימים.
חורף 2018 - יד בן צבי ירושלים
אני עובר בין המדפים הארוכים בספריה,
פוסע במסדרון ארוך ומחפש חומר על שורשי הבולגרים. אני מנסה לאתר ספר מסוים שעדיין
לא הצלחתי לשים עליו את ידי. אני מגלה שאני במסדרון הלא נכון ופונה לעבור למסדרון
המקביל. בזווית העין אני רואה חוברת שמוטה, נוטה ליפול מהמדף, היא נמצאת במדף
התחתון מימיני. אני מתכופף להחזירה למקומה וקופא במקומי. החוברת מכילה את דבריו של
שלמה שפי, מהשליחים הארץ ישראלים שהובילו את האניה "טייגר
היל". מדבריו של שלמה שפי אני מבין את
כל מה שאבי, בצניעותו, לא סיפר לי. שלמה מתאר איך חברי הקבוצה הבולגרית, העבירו
בסירות קטנות, במשך לילה שלם 600 מעפילים מספינתם התקועה מול חופי ביירות אל
ה"טייגר
היל". הוא מספר על ניסיון הירידה
הראשון לחוף הארץ. ניסיון, שהסתיים בהרוג אחד וארבעה עשר פצועים, מאש הבריטים.
בעקבות כשלון הניסיון הזה, פרצה מהומה על הסיפון, הייתה זו הקבוצה הבולגרית
שהרגיעה את הרוחות ומנעה מהדברים לצאת משליטה. הוא מספר גם על "העברת
המקל" מה שהיה נהוג בכל אניות המעפילים. בהתקרב האניה אל החוף, השליחים הארץ
ישראליים נאלצו לנטוש אותה, כיוון שהעונש הצפוי להם מידי הבריטים היה כבד. זה קרה
גם במקרה של "הטייגר
היל", מרגע שהארץ ישראלים ירדו, היו
אלה חברי הקבוצה הבולגרית שהובילו והנהיגו את האניה עד הגיעה לחוף תל אביב.
תחילת נובמבר 1956 – שארם א שייח
צעקות "חדל אש" נשמעו מסביב
והבהירו שהקרב נגמר. שבתאי חייך לעבר החברים והשחיל עוד פצצה ללוע המרגמה
"ליתר בטחון" סינן מבעד לשפתיו ועיניו הכחולות נצצו. הקרב נגמר ואחד
הצלילים המשמעותיים האחרונים שנשמעו היה פיצוץ שהוא גרם לו. גם כן צליל, אמר לעצמו האיש שכל כך אהב מוזיקה, האיש
שידע לשרוק בעל פה מתחילתן ועד סופן יצירות קלאסיות שלמות ומורכבות.
חלומו הגדול של העולה מבולגריה התגשם
לבסוף, הוא לוחם לכל דבר, ממש כמו הצברים והוא נמנה בין כובשי שארם א שייח, אחת
הנקודות הרחוקות ביותר שצה"ל הגיע אליהן במלחמה הזו. על תחושת הגאווה שלו
העיב מעט עצב. האיש שחונך על ברכי תנועת ה"שומר הצעיר", שאחד מערכיה היה
אחוות עמים, לא יכול היה שלא לחוש בכאבם של
החיילים המצרים המובסים שעברו מול עיניו בשורה בידיים מורמות.
במסדר הניצחון המאולתר שהתקיים מיד אחרי
הקרב קרא הרמטכ"ל משה דיין מסר מיוחד מראש הממשלה הנערץ דוד בן גוריון
".....הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר....."
חורף 1998 - ארכיון צה"ל בגבעתיים
בחוץ גשם זלעפות. הגשם ניתך על החלונות
הגדולים הצופים לעבר תל אביב וגבעתיים ללא הרף, רוח סערה משתוללת ומייללת. אני
משתתף בסיור של קצינים בכירים בארכיון. הרצאת הפתיחה מתקיימת בחדר דיונים גדול,
סביב שולחן עץ ענק. המרצה שולפת דוגמאות מאוספי הארכיון ומעבירה אותן בין האנשים,
היא נותנת הסבר על כל אחת מהדוגמאות. אחת מהן מסקרנת אותי במיוחד, אני מושיט יד
ואוסף אותה אלי. בתוך שקית ניילון נמצא פתק זעיר, שעליו שרבט הרמטכ"ל משה
דיין לאלוף פיקוד דרום דאז את תכנית הקרב הראשונית לכיבוש סיני ב 1956. תכנית
שמומשה אחר כך במדויק. קו זעיר אחד מוביל מאילת לכיוון שארם א שייח. אני מצביע על
הקו הזעיר הזה ומראה אותו לחבר היושב לידי "על הקו הזה היה אבא שלי ב 1956,
בין לוחמי חטיבה 9, החטיבה שעשתה את כל דרך החתחתים מאילת ועד שארם, החטיבה שעשתה
את מה שמעטים האמינו שניתן וכבשה לבסוף את שארם א
שייח בקרב מוצלח ביותר.
1974 – חדרה
בכל השנים, שבהן הורי גדלו תות שדה, היו
לי תפקידים קבועים. לטפל בלול כדי שההורים יוכלו לטפל בגידול העיקרי ועוד משימות
רבות נוספות. בשדה התות, התפקיד שלי היה לאסוף מגשי תות עמוסים ולשאת אותם בזהירות
אל בית האריזה. כל זה היה צריך להיעשות במהירות כדי שהפרי הרגיש לא יפגע מהחום או
הגשם ובזהירות, כדי שהפרי לא ייפול או ימעך. היו לי גם תפקידים הקשורים לאריזה,
הכנת הקרטונים, עטיפת הסלסלות ועוד. והיה גם התפקיד שאהבתי יותר מכל. לכסות את
ערוגות התות בשרוולי פלסטיק, כל ערב, לפני החשיכה. אבי היה פוסע לפני ועושה את רוב
העבודה, עלי היה מוטל לוודא שהיריעה תרד עד הסוף ושבחלקה התחתון יהיה כפל קטן.
הכפל נועד לאסוף אליו את המים הניגרים וליצור מעין משקולת שתמנע מהיריעה להתעופף
ברוח.
יום שישי אחד בחורף 1974 היה שונה לגמרי
מכל עשרות הפעמים שבהן עשינו את מלאכת כיסוי הערוגות. בערך באמצע העבודה, התקדרו
השמים, גשם חזק וברד נתכו. המבול הלך והתגבר. הנזק שברד כזה גורם הוא בלתי הפיך
ויכול לסכן יבול של עונת גידול שלמה. התחיל מרוץ נגד השעון ונגד הברד. אבי רץ לפני
מתעלם מהמבול וסוגר את היריעות, אני מחרה מחזיק אחריו בריצה מהירה, מנסה לעמוד
בקצב שלו. הגשם והברד ניתכים בקצב הולך וגובר. אני רץ, ממשיך לרוץ ולעשות את
העבודה, משתדל לעמוד בקצב. המעיל והבגדים היו ספוגים במים, הגוף הולך וקופא,
אצבעות הידיים קפואות, אני כמעט לא מרגיש אותן, הנעליים אוספות בוץ עם כל תנועה וכל
צעד הופך קשה יותר. אבי לפני והוא ממשיך בשלו. לא עוצר לשנייה, רק מגביר את הקצב, צמוד
למוטו שלו – את העבודה חייבים לסיים ובצורה הטובה ביותר.
***
לאורך ארבע שנים במסלול חי"ר מפרך,
כחייל וכקצין, במסעות אלונקות, מסעות ששים ק"מ, במהלך ניווטים אינסופיים,
בבוץ ובשרב, בישראל ובשטח לבנון, במשך שנים של קריירה תובענית, מול כל אתגר וקושי
ובכל פעם שאני עובר ליד המקום שבו ניצב פעם שדה התות הזה. בכל המקרים האלה ועוד
רבים אחרים עומדת מול עיני הדוגמה האישית הפשוטה הזו עם המסר הברור – את העבודה
חייבים לסיים ובצורה הטובה ביותר.
אוגוסט 2018 – מנצ'סטר אנגליה
אני לוקח את בני לראות משחק כדורגל של
מנצ'סטר יונייטד. זו הפעם הראשונה שאנחנו באצטדיון הביתי של הקבוצה. אנחנו יושבים
נרגשים ומשתאים באולד טראפורד.
אני מתרגש עוד יותר, כשאני נזכר בפעם
הראשונה שבה לקח אותי אבי לראות כדורגל, באצטדיון הדחוס והעלוב של הפועל חדרה. אני
מתרגש כשאני נזכר בפעם הראשונה שבה הייתי עם אבי באצטדיון גדול, אותו יום ב 1975
בו חדרה לבשה חג, חג ששנינו היינו חלק ממנו - היום בו הפועל חדרה שיחקה בחצי גמר
גביע המדינה נגד בית"ר ירושלים.
מרץ 1981 – בית חולים בילינסון פתח
תקווה
כל הבדיקות והבירורים כבר נעשו, כל
התוצאות התקבלו ונבחנו. היום יוחלט על סוג הטיפול שינתן. הוא שכב במיטתו לא מודע
להחלטה הממשמשת ובאה – החלטה שעלולה לחרוץ את גורלו. מחשבתו לא הייתה צלולה כפעם
והוא התקשה לעבד את הדברים ששמע וראה. הגידול בראשו אכל כל חלקה טובה.
אור הבקר חדר מבעד לחלונות, אותו גוון
אפור ראשוני שהכיר כל כך טוב לאורך כל
השנים הארוכות שבהן השכים קום לעבודה קשה. האיש החרוץ שעבד כל ימי חייו מבקר עד
ערב, שכב במיטתו ללא תנועה ובהה בתקרה. תחנות חייו עברו בראשו. ילדותו, ילד יתום
מאם שגודל על ידי אמא חורגת. הבית הקפוא והעלוב ברוסה על שפת הדנובה. היום שבו
נפרד מאביו בפתח הבית ב 1939 ושם פעמיו אל הארץ. העלייה לארץ על גבי ספינת
המעפילים, קצת לפני ששערי אירופה ננעלו. ההמתנה הארוכה להתיישבות עם חבריו לקיבוץ
ד' של ה"שומר הצעיר", חברי הקבוצה שתייסד את קיבוץ יקום. עזיבת הקבוצה
והפניה לדרך עצמאית עם ה"איכרה" שרה כפי שהם כינו אותה. אמי, שרה אמרה
לו משהו והוא חשב על כל שלושים וחמש השנים שבהן הלכו יחד, באש ובמים, בחום ובקור,
על כל תחנה במסלול חייהם. על הבית והמשפחה, שבנו בעשר אצבעות ובעבודה קשה ובלתי
פוסקת. הוא חשב על כל אחד מילדיו בגאווה מהולה בדאגה. נזכר בספריה הענקית שאסף,
הספרים שאותם קרא בשקיקה בלילות ושמהם למד את כל מה שלא הספיק במעט שנות הלימוד
הפורמליות. הספרים, המילונים והאנציקלופדיות, שבאמצעותם ניסה לצקת בילדיו את האהבה
ללימוד, את ההשכלה ואת הסקרנות הבריאה.
הוא נזכר איך נשלח לשמור על כפר ברנדייס
מיד אחרי קום המדינה, חמוש במקל גדול, כי רובים לא היו. חשב על גיוסו לצה"ל
והשבעתו כאחד מראשוני החיילים במדינת ישראל. נזכר ברטט שעבר בידו כשחתם על השבועה,
גאה עד אין סוף.
הוא הרהר בעסקים השונים שמהם הרוויח את
לחמו ופרנס את משפחתו, לא מוכן לכל עזרה, לא מאחיו העשירים בצרפת ולא מאף גורם. את
הכל התעקש לעשות לבד. העסק הראשון היה בית מלאכה לרעפים ובלוקים. הוא חשב על כל
שיכוני העולים שנבנו בעזרת הבלוקים שייצר "עם זיפזיף משפת הים וכמעט בלי
מלט" כדבריו "כי לא היה מלט וזה היה יקר נורא" . הוא חשב על כל
הגגות שכוסו ברעפים האדומים שייצר בחצר ביתו ועל הגגות הרבים שכיסה בעצמו.
הוא חשב ארוכות על מבצע סיני ב1956,
כשהוא כבר כמעט בן ארבעים, נשוי ואב לילדים, ובכל זאת לוחם, קרבי, רגם 81
מ"מ. ולא סתם אלא בתפקיד שהשפיע על מהלך הקרב. נזכר ביציאה מאילת לכיוון דרום
כשלא ידע לקראת מה הוא הולך ולא היה לו מושג אם יחזור לראות את ביתו ומשפחתו.
הוא נזכר בקניית המשאית הראשונה שלו,
שלל מאותה מלחמה, ויחד איתה משאית שנייה ושלישית במטרה ששתי האחרונות תשתמשנה
כמאגר חלפים למשאית הראשונה.
הוא חשב על הלול, התרנגולות ותרנגולי
ההודו שגידל וכמובן על תות השדה ועכשיו, הוא חייך בקושי, יש אפילו בית רשת לגידול
שרכים, שאביעד הקים.
ומכל העסקים האלה אמר לעצמו, בניתי בית
לתפארת ומשפחה למופת, משפחה של ארבע בנות ובן.
***
ביקור
הרופאים הסתיים והמשפחה נקבצה במשרד קטן, לשמוע את דבר הרופא האחראי. הוא עבר על
תוצאות הבדיקות והרים אלינו את מבטו. "לשבתאי יש גידול בראש, הגודל הינו בערך
כמו אשכולית..." נשימתי נעתקה "......אנחנו ננתח בצורה הכי עדינה שאפשר
ונוציא את הגידול......."
מיד
אחרי הפגישה פניתי לחדרו של אבי, עמדתי ליד מיטתו, נוגע קלות בכתפו, אני חושב שהוא
חייך, התאמצתי לחייך בעצמי. ידעתי שסיכוייו אפסיים.
15 באוקטובר 1982
זה היה ממש נדיר בתקופה ההיא, אבל יצא
שדווקא ביום הזה מכל הימים הייתי בארץ. הייתי באימון קצר מאד ברמת הגולן, בין
השהיות הארוכות בלבנון. הערב ירד וחושך החל להשתרר מסביב, נגמר שלב בתרגיל. עברתי
ליד הנגמ"שים של מפקדת הגדוד. מכשירי הקשר טרטרו. שמעתי בחטף שמחפשים את
"שלוש כרינה" ומשהו על איזו ידיעה שחייבים למסור לו. זה היה אות הקריאה
שלי ברשת הקשר החטיבתית. כשראיתי את פניו
של המ"פ הפוסע לעברי ידעתי בדיוק על מה מדובר.
למחרת הבאנו את אבי לקבורה. אמרתי קדיש
מעל קברו ההולך ומתכסה בעפר.
לאבי היקר שבתאי בן יצחק (פאפו) 1917-1982
